זבחיםנ.
טוען את הדף…
מִדְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ, מַהוּ שֶׁיְּלַמֵּד בְּבִנְיַן אָב? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא לִכְתּוֹב צָפוֹנָה בְּאָשָׁם, וְתֵיתֵי מִבִּנְיַן אָב מֵחַטָּאת; לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ? לָאו לְמֵימְרָא דְּדָבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ אֵין חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּבִנְיַן אָב? וְלִיטַעְמָיךְ, תֵּיתֵי מִבִּנְיַן אָב מֵעוֹלָה! מַאי טַעְמָא לָא אָתֵי – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְעוֹלָה שֶׁכֵּן כָּלִיל; חַטָּאת נָמֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְחַטָּאת שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת. חֲדָא מֵחֲדָא – לָא אָתְיָא; תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי! מֵהֵי תֵּיתֵי? לָא נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא עוֹלָה, וְתֵיתֵי מֵחַטָּאת וְאָשָׁם? מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן מְכַפְּרִין. לָא נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּחַטָּאת, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן זְכָרִים. לָא נִכְתּוֹב בְּאָשָׁם, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּצִיבּוּר כִּבְיָחִיד. דָּבָר הַלָּמֵד בִּגְזֵירָה שָׁוָה, מַהוּ שֶׁיְּלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ? אָמַר רַב פָּפָּא: ״וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים [וְגוֹ׳] אִם עַל תּוֹדָה״ – לָמַדְנוּ לְתוֹדָה שֶׁבָּא מִן הַמַּעֲשֵׂר, מִדְּאַשְׁכְּחַן שְׁלָמִים דְּאָתוּ מִמַּעֲשֵׂר. שְׁלָמִים גּוּפַיְיהוּ מְנָא לַן? דִּכְתִיב ״שָׁם״–״שָׁם״. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: מַעְשַׂר דָּגָן חוּלִּין בְּעָלְמָא הוּא! אֲמַר לֵיהּ, אָמַר אָמְרַהּ: לָמֵד קֹדֶשׁ וּמְלַמֵּד קֹדֶשׁ?! דָּבָר הַלָּמֵד בִּגְזֵירָה שָׁוָה, מַהוּ שֶׁיְּלַמֵּד בִּגְזֵירָה שָׁוָה? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא, תַּנְיָא: ״סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת״ – לָמַדְנוּ לִרְבוּכָה שֶׁבָּאָה סוֹלֶת. חַלּוֹת מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חַלּוֹת״–״חַלּוֹת״. רְקִיקִין מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַצּוֹת״–״מַצּוֹת״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא: מִמַּאי דְּ״מַצּוֹת״–״מַצּוֹת״ מֵחַלּוֹת גָּמַר? דִּלְמָא מִמַּאֲפֵה תַנּוּר גָּמַר! אֶלָּא אָמַר רָבָא, תַּנְיָא: ״וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ וְהוֹצִיא״ – מְלַמֵּד שֶׁמּוֹצִיאוֹ שָׁלֵם. יָכוֹל יִשְׂרְפֶנּוּ שָׁלֵם? נֶאֱמַר כָּאן: ״רֹאשׁוֹ וּכְרָעָיו״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״רֹאשׁוֹ וּכְרָעָיו״; מָה לְהַלָּן עַל יְדֵי נִיתּוּחַ, אַף כָּאן עַל יְדֵי נִיתּוּחַ. אִי – מָה לְהַלָּן בְּהֶפְשֵׁט, אַף כָּאן נָמֵי בְּהֶפְשֵׁט?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב פָּפָּא: כְּשֵׁם שֶׁפִּרְשׁוֹ בְּקִרְבּוֹ, כָּךְ בְּשָׂרוֹ בְּעוֹרוֹ. וְתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן עוֹר וּבָשָׂר [וָפֶרֶשׁ],מדתני דבי רבי ישמעאל - בפרק ב"ש (לעיל זבחים דף מא.) ומה במקום שלא הושוו קרבן לקרבן ואוקימנא התם דקסבר ר' ישמעאל דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר: בבנין אב - מה מצינו וכולן שאילות הללו בקדשים נשאלו וארבעה שאילות בכל מדה ומדה כגון דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בהיקש ובגזרה שוה ובקל וחומר ובבנין אב ודבר הלמד בגזרה שוה מהו שילמד בהיקש ובג"ש וק"ו ובבנין אב ודבר הלמד בבנין אב מהו שילמד בכולן: וליטעמיך - אי משום הא כתביה לייתי מעולה דכתיב בה בהדיא: שכן מכפרת כו' - ואין לך לפרש שאילתייהו מכאן: מחדא לא אתיא כו' - מילתא באפיה נפשה היא ולאו למיפשט בעיין: למדנו לתודה - מכאן בהיקש משלמים שבאה מן המעשר אם פירש בשעת נדרו ע"מ להביאה ממעות מע"ש: שם שם - בשלמים כתיב (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ובמעשר כתיב (שם יד) ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות: חולין הוא - ואנן בקדשים קמיבעיא לן: אמר אמרה - האמור למד קדש ומלמד קדש בתמיה וכי שניהן צריכין שיהו בקדשים הואיל ולמד קדש כגון שלמים שפיר מיפשט בעיין דבתר למד אזלינן ומר זוטרא סבר בתר מלמד אזלינן והיינו דאמרינן בעלמא (לעיל זבחים דף מה. ולקמן זבחים דף ס:) הניחא למ"ד בתר למד אזלינן: למדנו רבוכה - חלות מבושלות במים תחילה שבתודה שבאה סולת ולא קמח: חלות שבתודה מניין - ששלשה מינין מצה יש בה חלות רקיקין רבוכה חלות שבה מניין שהן סולת: ת"ל חלות חלות - נאמר בחלות חלות ונאמר ברבוכה חלות: מצות מצות - נאמר ברקיקין מצות ונאמר בחלות מצות וילפינן רקיקין מחלות וחלות למדו מרבוכה ושניהם בגז"ש: וממאי - דרקיקין דתודה מצות מצות מחלות דתודה גמרי: דלמא ממצות דכתיב גבי רקיקין מנחת מאפה גמרי - והתם סלת בהדיא כתיב סלת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן (ויקרא ב׳:ד׳): מלמד שמוציא את כל הפר שלם - דאי במנותח היאך הכל יוציא בהוצאה אחת הנתחים וקרבו ופרשו: נאמר כאן ראשו וכרעיו - על ראשו ועל כרעיו (שם ד): ונאמר להלן ראשו וכרעיו - בעולת בן צאן כתיב וערך הכהן את הראש וכתיב וקרבו וכרעיו ירחץ (שם א): מה להלן ע"י ניתוח - היה מקטירן דניתוח כתיב ביה: אף שריפה של זה ע"י ניתוח - ובפר כהן משיח קאי: כשם שפרשו בקרבו כו' - דאיתקש שריפת עורו ובשרו לשריפת קרבו ופרשו: מה פרשו בקרבו - דדבר מגונה הוא להוציאו ולשורפו בעין:לא נכתוב רחמנא בעולה ותיתי מחטאת ואשם - פי' ולכתוב בהדיא צפון בחטאת ואשם ואם תאמר ולכתוב בזבחי שלמי צבור ונילף עולה מינייהו וי"ל דאיכא למיפרך דמה לזבחי שלמי ציבור שכן זמנן קבוע ועוד דחטאת לא אתי מיניה שכן זכרים ואשם שכן אינו בציבור וא"ת למה לי לאקושי לקמן (זבחים דף נה.) זבחי שלמי ציבור לעולה תיפוק לי בבנין אב וכי תימא לאשמועי' שהם קדשי קדשים כעולה הוי מצי למילף מדאיתקש לחטאת וי"ל דאיכא למיפרך שכן תדיר כדמפרש בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סה.) אי נמי מה לשם שלמים שכן אינן טעונין צפון וא"ת בפ"ק דשבועות (דף ט. ושם) דיליף שעיר דר"ח משעיר חיצון דאינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו דקאמר הואיל וזה בא לזמן קבוע ובשעיר הנעשה בחוץ קאמר כדפירש התם בקונטרס דאי מפנימי הוה ליה למיפרך שכן נכנס דמה לפני ולפנים ועוד דאדרבה נילף משעיר המשתלח דמכפר בשאר עבירות אבל השתא אי מחיצון גמר ניחא דדמו אהדדי טפי משעיר המשתלח והשתא אי מחיצון גמר א"כ תפשוט דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב דחיצון גופיה לא ידענא אלא מהיקשא דפנימי וי"ל דהא אמרינן התם דגילוי מילתא בעלמא הוא וא"ת והיכי גמר בפ"ב דביצה (דף כ.) סמיכה בשלמי חובה בבנין אב (משלמי נדבה) [מעולת חובה] והא עולת חובה מכמשפט ילפא דהיינו היקש וי"ל דקושיא בעלמא הוא דפריך התם ממאי דבית הלל כו' דלמא מעולת חובה גמרי כלומר אם תימצי לומר דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ועו"ק בהקומץ רבה (מנחות דף כא:) נאמר הבא מנחה והבא מלח ונאמר הבא מנחה והבא עצים מה עצים משל ציבור אף מלח משל ציבור ועצים גופייהו לא ידעינן אלא מדאיתקש למזבח דכתיב (ויקרא א׳:ח׳) על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל ציבור וכו': אם על תודה כו' - הקשה ה"ר יעקב מאורלינ"ש בפרק דם חטאת (לקמן זבחים דף צח.) ובפ' התודה (מנחות דף פג) דאמר מה חטאת אינה באה אלא מן החולין למה לי הא שלמים ותודה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין עוד קשה היכי יליף התם מחטאת כיון דאיכא שלמים ותודה דבאין מן המעשר דלא ילפינן בהיקשא דזאת התורה אלא דבר שיכול לנהוג בכל הנזכרים בפסוק דמהאי טעמא מיבעי לן קרא בפ"ב דביצה (דף כ.) עולת חובה טעונה סמיכה ולא ילפינן מהיקשא דזאת התורה משום דסמיכה לא בעי בכולהו דבכור ומעשר לא בעו סמיכה כדתנן פרק שתי מדות (מנחות דף צב.) וי"ל דכל חובה מקשינן לחטאת מה חטאת דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדמוכח בפרק התודה (מנחות דף פג.) ומנחת נדבה דאינה באה אלא מן החולין מנ"ל וא"ת בפ"ק דחגיגה (דף ח.) דדריש מסת מלמד שאדם מביא חגיגתו מן החולין למה לי הלא חובה היא ותיפוק לי מהיקש וי"ל משום דקאמר התם דחגיגה באה נמי מן המעשר איצטריך מסת למימר דאינה באה הכל מן המעשר אלא מן החולין ומן המעשר מתרוייהו אי נמי משום דכתיב כאשר יברכך בסיפיה דקרא סלקא דעתך דאתיא ממעשר להכי איצטריך מסת: אמר אמרה - ורבינו שמואל מפרש אימר אמרת שמא אתה רוצה לומר ששניהם בעינן קדש ורבינו תם גריס אמי אמרה ואמי שם חכם וביבמות פרק הערל (יבמות דף פ.) היינו דשמענא ליה לאמי כל שממעי אמו לקוי ובכתובות (דף מד:) אמר רבא תני אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים וא"ת דלמר זוטרא לא איפשיטא בעיא ובסוף אלו מנחות (מנחות עו.) אמרינן לחמי תודה ונזירות באות עשר עשר לחמי תודה בהדיא כתיב בהן פירוש דכתיב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ואמר בפרק התודה (מנחות דף עז:) נ כאן תרומה ונאמר להלן בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה ונזירות מהיקש דאמר מר על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר פי' לכל דין לחמי תודה לעשרה קבין ירושלמית וחצי לוג שמן ושיהיו באות י' אלמא דין דתודה אתיא בג"ש חוזרת ומלמדת בהיקש ותו בההיא שמעתא לעיל ילפינן דכל המנחות באות עשר בבנין אב מלחמי תודה דאתיא בג"ש מתרומת מעשר ואם כן תפשוט דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב ובההיא שמעתא גופה פריך התם אי ס"ל דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב נילף מחביתין וי"ל דתרומת מעשר דהתם חולין הוא כדקאמר הכא מעשר דגן חולין הוא ומיהו הך קשיא לרבינא דס"ל הכא בתר למד אזלינן ובסמוך אמרינן תיקו ודוחק לומר דלרבינא איפשטא ליה כמו כן בעיא דלקמן מההיא דמנחות: מה להלן ע"י ניתוח שלא בהפשט - ואם תאמר היכי יליף מהכא דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש דילפינן פר יום הכפורים בנתוח שלא בהפשט מפר כהן משיח וניתוח בפר כהן משיח גמרינן מעולה הלא כה"ג אפילו למד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש כיון דהוי הימנו ודבר אחר דשלא בהפשט בפר כהן משיח מדאיתקש עור ובשר לפרש יליף כדפירש בקונטרס ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזירה שוה ושמא אין זה היקש אלא גילוי מילתא בעלמא וי"ל דשלאבהפשט נקט אגב אורחיה ולא צריך למילף דמגופיה דפר יום הכפורים שמעינן דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם דאיתקש עורם ובשרם לפרשם: