זבחיםצב.
טוען את הדף…
אֲבָל לֹא גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ נָמֵי! בְּדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַב הוּנָא: נְסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ – עוֹשֶׂה לָהֶן מַעֲרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָן וְשׂוֹרְפָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֹּדֶשׁ בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַדָּם וְהַשֶּׁמֶן וְהַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ – עוֹשֶׂה לָהֶן מַעֲרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָן וְשׂוֹרְפָן. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה: אַיְיתִי לִי בֵּי עַשְׂרָה, וְאֵימָא לָךְ קַמַּיְיהוּ: נְסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ, עוֹשֶׂה לָהֶן מַעֲרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָן וְשׂוֹרְפָן. הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַתָּדִיר דַּם חַטָּאת שֶׁנִּתַּז עַל הַבֶּגֶד – הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּיבּוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּנֶאֱכָלוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ תֵּאָכֵל״. אֶחָד הַנֶּאֱכָלוֹת וְאֶחָד הַפְּנִימִיּוֹת טְעוּנוֹת כִּיבּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרַת הַחַטָּאת״ – תּוֹרָה אַחַת לְכׇל הַחַטָּאוֹת. חַטָּאת פְּסוּלָה – אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּיבּוּס, בֵּין שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וּבֵין שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצָאת. וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּיבְּלוּ פְּסוּלִין (וְזָרְקוּ) אֶת דָּמָהּ. גְּמָ׳ דַּם חַטָּאת (שֶׁמֵּתָה) [שֶׁנִּתַּז] כּוּ׳. וְאִי תּוֹרָה אַחַת לְכׇל חַטָּאוֹת, אֲפִילּוּ חַטַּאת הָעוֹף נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: יָכוֹל תְּהֵא דַּם חַטַּאת הָעוֹף טָעוּן כִּיבּוּס? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, אָמַר קְרָא: ״תִּשָּׁחֵט״ – בְּנִשְׁחָטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְאֵימָא בְּנֶאֱכָלוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר – כְּדִכְתִיב: ״בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ תֵּאָכֵל״, אֲבָל פְּנִימִיּוֹת לָא! רַבִּי רַחֲמָנָא ״תּוֹרַת״. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חַטַּאת הָעוֹף נָמֵי! מִיעֵט רַחֲמָנָא ״זֹאת״. וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא דְּחַטַּאת [בְּהֵמָה] פְּנִימִיּוֹת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי – שֶׁכֵּן בְּהֵמָה, שְׁחִיטַת צָפוֹן, וְקַבָּלַת כְּלִי,אבל לא של עץ - דבת כיבוי הוא ואיסורא דאורייתא הוא ואי כר"ש לא משכחת כיבוי אלא במתכוין לעשות פחמין בכיבויו וצריך להם דאר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי לאו צורך גופו הוא שיהא צריך לו דהלואי שלא בא עליו ודמי למוציא את המת לסלקו מעל פניו דפטר עליה ר"ש במסכת שבת בפרק המצניע (שבת דף צד.): מערכה - על הרצפה בעזרה ולא יוציאה לחוץ משום שנאמר בקדש באש תשרף בפ' שני דפסחים (דף כד.) דרשינן האי קרא וכל חטאת אשר יובא וגו' ומרבינן מיניה כל פסולי קדשים שמחיצתו בעזרה שיהו נשרפים בעזרה כדכתיב בקדש לא תאכל באש תשרף ותמיה אני למה שורפן לעצמן ואינו שורפן בבית הדשן שהיה בעזרה שבו שורפין פסולי קדשי קדשים ונראה בעיני שהוא דבר לח שורפן לעצמן שתהא שריפתן ניכרת לעצמן שאם היה שורפן עם בשר אין ניכרין שהרי אין בהן ממש: הדם והשמן גרסי': מתני' דם חטאת טעון כיבוס - כדכתיב ואשר יזה מדמה וגו': במקום קדוש תאכל - בההוא עניינא כתיב: תורת החטאת - רישא דעניינא הוא: פסולה אין טעון דמה כיבוס - דכתיב אשר יזה בראוי להזאה הכתוב מדבר: שעת הכושר - לזריקה: שלנה - לן דמה: ושקבלו פסולין את דמה - גרסי' ולא גרסי' וזרקו דהא אפילו כשרה שנתז (את) מדמה לאחר זריקה על הבגד אין טעון כיבוס כדאמרינן לקמן פרט לזה שכבר הוזה: גמ' תשחט החטאת - בההוא ענינא כתיב בנשחטות ולא בנמלקות: אפילו חטאת העוף נמי - אע"ג דכתיב זאת למעוטא הא פנימיות נמי אימעיטו דבנאכלות הכתוב מדבר וקמרבינן להו מתורת: ומה ראית - לרבות פנימיות מתורת ולמעט עוף מזאת: דחטאת בהמה פנימיות ה"ל לרבויי - כדין החיצונים שכן בהמה כמותה שחיטה כמותה טעונה צפון כמותה וקבלת כלי כמותה וקרנות המזבח כמותה וכנגד חודה של קרן ובאצבע ואישים אימוריהן לאישים אבל עוף אינו בהמה ואינו שחוט ואינו טעון צפון וקבלה ולא קרן שהרי חטאת העוף למטה נעשית ואינו נותנה באצבע בחודה של קרן ואין ממנה לאישים:אבל לא גחלת של עץ - תימה היכי ס"ד דדבר שאין מתכוין שוה לאינה צריכה לגופה דמה ענין זה לזה ובפ' כירה (שבת מב.) ניחא טפי גבי הא דשרי שמואל אפילו שיעור לצרף דפריך התם כה"ג ומצי למימר דס"ד דלא הוה שרי ר"ש דבר שאין מתכוין לכתחילה אי לאו משום דאית ביה תרתי דהוה נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה הלכך רבי יהודה דמחייב באינה צריכה לגופה אוסר באין מתכוין דהא בהא תליא אבל הכא אי אפשר לפרש כן דמייתי לה אההיא דהמתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים דלא שייך טעמא דאין צריכה לגופה אלא גבי מלאכות דשבת ובסוף פרק ראשון דחגיגה (דף י.) מייתי לה גבי הלכות שבת כהררים התלוים בשערה וצריך לפרש דמשמע להש"ס דהשתא דכי היכי דמחייב שמואל באינה צריכה לגופה ה"נ יש לו לחייב אין מתכוין כמתכוין: במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה - הקשה בהלכות גדולות דבשמעתא קמייתא דשבת (דף ג.) קאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר הצד צבי והצד נחש ומפיס מורסא פי' דשרו רבנן משום צער דגופא דצד נחש ומפיס מורסא לא מיפטר אלא לר"ש דפטר מלאכה שאינה צריכה לגופה כדאיתא בפ' שמנה שרצים (שבת קז:) ודוחק הוא לתרץ בהלכות גדולות ור"ת תירץ דהא דחשיב לה שמואל [בהדי] פטור ומותר (קאמר) לאו משום דס"ל הכי. אלא כלומר מאן דס"ל שהוא פטור קסבר דפטור ומותר כמו שמדקדק שמואל בסוף האורג (שבת קז.) דודאי פטור ומותר קאמר מיהו אנן לא קיימא לן כשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כדאשכחן רבא דהוא בתראה דסבר כר"ש בריש נוטל (שבת קמא:) ואמוראי דפרק כל כתבי הקדש (שם קכא:) דאמרי כל המזיקין נהרגין בשבת ואפילו מאן דאסר לא פליג אמתני' דעל עקרב שלא תשוך הלכך מותר להפיס מורסא בשבת להוציא ממנה ליחה: מתני' שלנה ושנטמאה - פירוש לן דמה ונטמא דמה ואם תאמר ונטמא מ"ט לא בעי כיבוס הא מדאורייתא זורקו לכתחילה כדאמרינן (פסחים דף פ:) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה וי"ל דמיירי כגון שנשבר הציץ או אינו על מצחו למאן דאית ליה [שאינו מרצה] (יומא דף ז:): ושקבלו פסולין וזרקו את דמה - פירש בקונטרס או זרקו ואע"ג דאפילו כשרה אם ניתז דמה לאחר זריקה אין טעון כיבוס כדאמר לקמן פרט לזה שכבר הוזה איצטריך לאשמועינן בפסולין למימר דדם דחוי הוא ואין הנותר במזרק כשר לזריקה ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק דפסול עושה שירים וצ"ע בפ"ק דמעילה (דף ה.): יכול תהא דם חטאת העוף טעון כיבוס ת״ל זאת - והוא הדין קדשים קלים מימעטי מזאת ותימה דבסוף פירקין (זבחים דף צח.) מרבי מזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת מה חטאת מתקדשת בבלוע אף כל מתקדש בבלוע והשתא מנ״ל דאתיא היקישא לרבות כל הקדשים כחטאת לענין בלוע ומיעוטא דהכא לענין כיבוס אימא איפכא וי״ל כיון דאשכחן דכל קדשים טעונין מריקה ושטיפה מדאיצטריך אותה למעוטי תרומה סברא הוא לאוקומה היקישא לענין להתקדש בבלוע מאחר דאשכחן דטעונין מריקה ושטיפה מטעם בליעת כלי ומיתרצא נמי בהכי קושיא אחריתי דרבי יהודה מפיק לקמן כל קדשים לענין מריקה ושטיפה מקדש קדשים והשתא ל״ל קרא תיפוק לי מהיקישא דחטאת דכל קדשים טעונין מריקה ושטיפה כחטאת אבל למאי דפרישית ניחא דאי לאו דאשכחן מריקה [ושטיפה] בהדיא הוה מוקמי היקישא לענין כיבוס ומיעוטא דזאת למעוטי מריקה ושטיפה ובלוע: