זבחיםעט:
טוען את הדף…
תָּנוּ רַבָּנַן: חַרְסָן שֶׁל זָב וְזָבָה – פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי טָמֵא, שְׁלִישִׁי טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם; אֲבָל לֹא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – אֲפִילּוּ עֲשִׂירִי טָמֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלִישִׁי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – טָהוֹר. מַאן דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל? רַבִּי יְהוּדָה. וּרְמִינְהוּ: פִּשְׁתָּן שֶׁטְּוָואָתוֹ נִדָּה – מְסִיטוֹ טָהוֹר. וְאִם הָיָה לַח – מְסִיטוֹ טָמֵא מִשּׁוּם מַשְׁקֵה פִּיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָרוֹטְבוֹ בְּמַיִם – טָמֵא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה פִּיהָ, וַאֲפִילּוּ טוּבָא! אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי רוֹק, דְּקָרִיר. נִתְעָרֵב בְּדַם הַפְּסוּלִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רַב זְבִיד: בְּגוֹזְרִין גְּזֵירָה בַּמִּקְדָּשׁ קָא מִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: גּוֹזְרִין, וּמָר סָבַר: (לָא) [אֵין] גּוֹזְרִין. רַב פָּפָּא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא גּוֹזְרִין; וְהָכָא, בְּדַם הַתַּמְצִית מָצוּי לִרְבּוֹת עַל דַּם הַנֶּפֶשׁ קָא מִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: שְׁכִיחַ, וּמָר סָבַר: לָא שְׁכִיחַ. בִּשְׁלָמָא לְרַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: נִתְעָרֵב בְּדַם הַפְּסוּלִין – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה, (אוֹ) בְּדַם הַתַּמְצִית – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. אֶלָּא לְרַב זְבִיד, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִיתְנִינְהוּ! קַשְׁיָא. מַתְנִי׳ דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִין – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. כּוֹס בְּכוֹסוֹת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב כּוֹס אֶחָד, יִקְרְבוּ כָּל הַכּוֹסוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. הַנִּיתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּיתָּנִין לְמַעְלָה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִתֵּן לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים מִלְּמַעְלָן כְּאִילּוּ הֵם מַיִם, וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. וְאִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן – כָּשֵׁר.חרסן של זב וזבה - עביט של מי רגלים ונשבר וחרסיו בלעו ממי רגלים הזבים והן מטמאין במשא שאע"פ שנבלעו טמאים כדתנן במסכת כלים (פ"ט מ"ה) ומייתי לה בגמרא דנדה חרסן שבלעו משקין טמאין ונפלו לאויר תנור התנור טמא שסוף משקה לצאת בהיסק התנור: פעם ראשון ושני - כבסו ב' פעמים טמא שעדיין לא פלטו ממי רגלים שבו והן אחד ממעייני הזב: ג' טהור - משנתן לתוכו מים שלשה פעמים טהור שפלטו מי הרגלים הנבלעין בו: אבל לא נתן לתוכו מים - אלא מי רגלים של אדם טהור להוציא את של זב הנבלעים בו טמא דמין במינו לא בטל: ופרכינן מאן שמעת ליה דאמר מין במינו לא בטל רבי יהודה - ושמע מינה מאן ת"ק דרבי אליעזר בן יעקב ר' יהודה היא וקאמר דמשקין הנבלעין בחרס בתלתא זימני פלטי: ורמינהו פשתן שטוואתו נדה מסיטו טהור - שהרי יבש הרוק ומשיבש אינו מטמא כדאמר במסכת נדה מוכי ירוק כעין רקיקה: ואם היה לח (היה) מסיטו טמא - שהרוק הלח מטמא במשא: ה"ג ר' יהודה אומר אף הרוטבו במים טמא משום משקה פיה - בתוספתא דמסכת טהרות אף המלחלחו במים לאחר שיבש חזר הרוק להיות לח מחמת המים וטמא משום משקה פיה: ואפי' טובא - אפי' כבסו פעמים הרבה קאמר טמא: שאני רוק דקריר - טרישטריט"ש בלע"ז נכנס בפשתן בחזקה וקשה לצאת אבל מי הרגלים לא בליעי בחרס כולי האי: בגוזרין גזירה במקדש פליגי - אם עושין סייג בקדשים להרחיק מן העבירה ולא חיישינן להפסד קדשים שלא יפסיד את אלו בשביל סייג דאחרים קמיפלגי: ת"ק סבר גוזרין - הילכך נתערב דם כשר בדם פסול או בדם התמצית ואף על פי שאין בפסול ולא בתמצית כדי לבטל את הכשר ישפך לאמה גזירה דילמא אתי לאכשורי נמי היכא דיש בדם הפסול או בדם התמצית כדי לבטל את הכשר והאי דלא גזרינן הכא בנתערב בדם הבהמה או בדם החיה משום דחולין בעזרה לא שכיחי אבל פסולין שכיחי וכן תמצית שכיח דרבה על הנפש ורבי אליעזר סבר אין גוזרין חשו חכמים שלא להפסיד קדשים מחמת גזירה הילכך עד שיהא מן הפסול כדי שאילו היו מים לא היה ניכר דם הכשר בו מכשרינן ליה לזריקה: ה"ג רב פפא אמר דכ"ע גוזרין והכא בדם התמצית מצוי כו': דכ"ע גוזרין - דלא חשו להפסד קדשים ובנתערב בדם הפסולין דמילתא דשכיחא הוא לא פליג רבי אליעזר אלא בנתערב דם התמצית לחוד פליג ומשום דקא סבר דם התמצית של בהמה אינו מצוי להיות רבה על דם הנפש הילכך אמאי נגזור הוה ליה כנתערב בדם חולין דלא גזרינן ביה מידי משום דלא שכיח ות"ק סבר פעמים שהוא רבה על דם הנפש הילכך גזרינן ביה היכא דלא רבה אטו היכא דרבה ומיהו אם לא נמלך ונתן כשר דגזירה בעלמא הוא: בשלמא לרב פפא - דאמר לא פליג רבי אליעזר ברישא משום הכי לא עריב ותני להו ישפך דבסיפא פליגי ורישא דברי הכל: אלא לרב זביד ליערבינהו וליתנינהו - נתערב בדם הפסולים או בדם התמצית ישפך לאמה קשיא: מתני' דם תמימים בדם בעלי מומין - מילתא דשכיחא היא וישפוך לאמה גזירה שמא ירבה עליו ויכשירוהו: נתערב - כוס של דם בעלי מומין בכוסות של כשרין ואינו ניכר: דמים הניתנין למטה - מן החוט שנתערבו בדם חטאת שניתן למעלה: רבי אליעזר אומר יתן למעלה - מתנות חטאת ואף על פי שהתחתונים מעורבין בו הואיל ואינו מתכוין: התחתונים למעלה - רואה אני אותן כאילו הן מים ומפני שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כדאמר בפרק כל התדיר (לקמן זבחים דף פט.) שיהו כל החטאות קודמות לעולות: יתן למעלה - תחילה ואח"כ למטה ונתינת מטה תעלה לו לשפיכת שירים של חטאת ולהתחיל מתנות עולה: ישפך לאמה - דלית להו רואין ואין משנין בתחתונים בשביל להכשיר העליונים: ואם לא נמלך ונתן כשר - העליון דהא ניתן ממנו למעלה:שלישי טהור - מכאן מייתי רבינו תם ראיה בפרק שני דמס' ע"ז (דף לג:) גבי כסי פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר דמיירי בהדחה לאחר ששתה בו העובד כוכבים דומיא דהך דהכא ולא כמו שפירש רש"י דמיירי בשתה בו העובד כוכבים מתחלתו פעם ראשון ושני קודם ששתה בו ישראל כלל ודוקא כלי חרס הוא דבעי הדחה שלשה פעמים אבל כוסות של עץ או של כסף אפילו בחד זימנא סגי: רבי אליעזר בן יעקב אומר כו' - מכאן ראייה לר"ת דמין במינו בטיל דקיי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי: אף הרוטבו במים טמא - פירוש מלחלחו במים וא"ת כי לא רוטבו נמי הא תנן בפרק דם נדה (נדה דף נד:) ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין לחים ומטמאין יבשים ועוד מאי טעמייהו דרבנן וי"ל האי דקתני התם וכמה שרייתו בפושרין מעת לעת והכא בדלא הדר מעת לעת הילכך יבש טהור ומיהו נראה דרבי יהודה לאו איבש דרבנן קאי אלא אלח ולאשמועינן דאינו יוצא מטומאה ע"י שרייה אפי' במים טובא וכן משמע בתוספתא דקאמרי רבנן אף זה משנתנו לתוך מים ורבו עליו טהור: במאי קמיפלגי אמר רב זביד בגוזרין גזירה במקדש קמיפלגי - ואם תאמר מאי קשיא ליה במאי קמיפלגי לימא דפליגי ברואה אני דר' אליעזר מכשיר לזרוק משום דאמרינן רואה אני דם הפסולים ודם התמצית כאילו הם מים ורבנן אסרי דלית להו רואה אני ואסור לזרוק דם פסולין למזבח וכי האי גוונא פליגי בסיפא גבי ניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה והיינו טעמא נמי דמתן אחת במתן ארבע ויש לומר דלא משמע ליה דפליגי בהא מדלא פירש רבי אליעזר דמכשר משום דרואה אני כדמפרש בסיפא אלא ודאי הני רבנן דהכא אית להו רואה אני וטעמייהו משום גוזרין תדע מדאיצטריך למיתני הך בבא כלל וההיא דדם בעלי מומין דהשתא בניתנין למעלה ולמטה ששניהם כשירים לא אמרינן רואה אני בדם פסולין מיבעיא ואי משום רבי אליעזר דאפילו בדם פסול אית ליה רואה אני הוה ליה לרבי אליעזר לפרושי בהדיא ועוד נראה כמו שפירש לעיל (זבחים דף עז: ד"ה בדם) גבי בדם הבהמה או בדם חיה דבחולין ובפסולין ובתמצית מודו כולי עלמא דשרי לשם מים ולא אסרי אלא במידי דהקרבה כגון ניתנין למעלה בניתנין למטה ומתן אחת במתן ארבע דכיון דשניהם דמים כשירין אין לנו להתיר לשנות בדם כשר לזורקו על המזבח אפילו לשם מים כדי להכשיר את העליונים אבל בחולין ופסולין לא חייש אי שרי לזורקן לשם מים עם הכשר כיון דיש בילה אם כן על כרחין טעמייהו משום גוזרין אבל בחולין ובדם חיה דלא שכיחי בעזרה לא גזרי: הכי גרסינן דמר סבר גוזרין - אם נפרש דגזרינן היכא דאין בדם הפסולין כדי לבטל הכשר אטו היכא דיש בו כדי לבטל קשה דאם כן ניפלוג רבי יהודה בהא דאמר אין דם מבטל דם וכי האי גוונא פריך לקמן (זבחים דף פא:) גבי הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ וניפלוג נמי רבי אליעזר בהא אלא הכא גזרינן דילמא אתי לאכשורי דם הפסולין לזריקה בעינייהו וכן דם התמצית והך גזירה שייכא אפילו לרבי יהודה וכן פירש בקונטרס לעיל על משנה זו והא דלא גזרינן בדם הבהמה ובדם החיה משום דבההוא לא אתי למיטעי לאכשורי בעיניה ומיהו לרב פפא דאמר בדם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש קמיפלגי אי אפשר לומר כן דעל כרחין גזר היכא דלא רבה אטו היכא דרבה והך גזירה ודאי לא שייכא לר' יהודה משום דמינו הוא: רב פפא אמר דכולי עלמא גוזרין - כן כתוב בספרים ור"ת מצא בספר ישן דכולי עלמא אין גוזרין ומפרש אין גוזרין דילמא אתי למיזרקיה בעיניה דבהא לא אתי למיטעי והא דאסרינן בפסולין גזרינן מיעוט אטו רוב ומודה בהא ר"א משום דשכיחי ופי' זה משונה וסוגיא זו משונה וגירסת הספרים עיקר: