זבחיםקח:
טוען את הדף…
מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי שׁוֹגֵג, אָנוּס וּמוּטְעֶה. אִי הָכִי, הָכָא נָמֵי מִיבְּעֵי לְמַעוֹטֵי אָנוּס, שׁוֹגֵג וּמוּטְעֶה! תְּרֵי ״הָהוּא״ כְּתִיבִי. וְאֶלָּא ״לַה׳״ לְמָה לִי? לְהוֹצִיא שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. חוֹמֶר בְּהַעֲלָאָה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ אִישׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּאֵבֶר וְהֶעֱלוּ, שֶׁחַיָּיבִין. שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה הַשּׁוֹחֵט לְהֶדְיוֹט, שֶׁחַיָּיב – שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּסַכִּין וְשָׁחֲטוּ, פְּטוּרִין; הַמַּעֲלֶה לְהֶדְיוֹט, שֶׁפָּטוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ, פְּטוּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ״. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״הַהוּא״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ״? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הַאי ״הַהוּא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי שׁוֹגֵג, אָנוּס, מוּטְעֶה. וְרַבִּי יוֹסֵי – מֵ״הוּא״–״הַהוּא״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – ״הוּא״–״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ. וְרַבִּי יוֹסֵי – מִדְּהַאי ״אִישׁ אִישׁ״ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, הָהוּא ״אִישׁ אִישׁ״ נָמֵי דִּבְּרָה תּוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְאֶלָּא הַשּׁוֹחֵט לְהֶדְיוֹט מְנָא לֵיהּ דְּחַיָּיב? נָפְקָא לֵיהּ מִ״דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ״ – וַאֲפִילּוּ הַשּׁוֹחֵט לָאִישׁ. הֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה כּוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַחְלוֹקֶת בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵבָרִים; דְּמָר סָבַר: כִּי כְּתִיב ״לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ״ – עַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶחָסֵר, אַכֹּל בְּהֵמָה כְּתִיב; וּמָר סָבַר: אַכֹּל אֵבֶר וְאֵבֶר כְּתִיב. אֲבָל אֵבֶר אֶחָד – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּאֵבֶר אֶחָד – דְּמָר סָבַר: מוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁחָסְרוּ (והעלו) [וְהֶעֱלָן] בַּחוּץ – חַיָּיב, וּמָר סָבַר – פָּטוּר; אֲבָל בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵיבָרִין – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב עַל כׇּל אֵבֶר וְאֵבֶר. וּפְלִיגָא דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּמוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁחָסְרוּ (וְהֶעֱלוֹ) [וְהֶעֱלָן] בַּחוּץ – שֶׁחַיָּיב. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמוּקְטְרֵי בַּחוּץ שֶׁחָסְרוּ (וְהֶעֱלוֹ) [וְהֶעֱלָן] בַּחוּץ – דְּמָר סָבַר פָּטוּר, וּמַר סָבַר חַיָּיב. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר עוּלָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּמוּקְטְרֵי חוּץ שֶׁחָסְרוּ (וְהֶעֱלוֹ) [וְהֶעֱלָן] בַּחוּץ שֶׁהוּא פָּטוּר, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁחָסְרוּ (וְהֶעֱלוֹ) [וְהֶעֱלָן] בַּחוּץ, דְּמָר סָבַר פָּטוּר, וּמַר סָבַר חַיָּיב. (וּפְלִיגִי) [וּפְלִיגָא] דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אַלִּישָּׁנָא קַמָּא דְּעוּלָּא; דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: כְּמַאן מַהְדְּרִינַן פּוֹקְעִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? כְּמַאן – דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲלֶה כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? דִּכְתִיב: ״וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה׳״. וְאִידַּךְ נָמֵי, וְהָכְתִיב: ״וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לַה׳״! הַהוּא גּוּבְהָה בְּעָלְמָא. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״וַיִּקַּח מָנוֹחַ״! הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״מִזְבֵּחַ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״; וְאֵין מִזְבֵּחַ בְּבָמָה; לְפִיכָךְ הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן – חַיָּיב. יָצָא מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: לְפִיכָךְ בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת – הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן, חַיָּיב. בָּעֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: קֶרֶן וְכֶבֶשׁ וִיסוֹד וְרִיבּוּעַ – מַהוּ שֶׁיְּעַכְּבוּ בְּבָמָה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה, תַּנְיָא: קֶרֶן וְכֶבֶשׁ וְרִיבּוּעַ וִיסוֹד – מְעַכְּבִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין מְעַכְּבִין בְּבָמָה קְטַנָּה.למעוטי שוגג אנוס ומוטעה - דהכי דריש בת"כ כל ההוא דגבי ונכרת כשישנו בהווייתו ובדעתו ולא אנוס ולא שוגג מאיליו או מוטעה ע"י אחרים: תרי ההוא כתיבי - דם יחשב לאיש ההוא בשחיטה כתיב (ויקרא י״ז:ד׳): אלא לה' - דכתיב גבי שחיטה: ל"ל להוציא שעיר המשתלח - דמשמע הראוי ליקרב לשם חייבין עליו בחוץ ושאינו עומד לשם אין חייבין עליו בחוץ ולקמן בפ' בתרא (זבחים דף קיג:) דריש לה תנא דברייתא הכי וגלי בשחיטה והוא הדין להעלאה דהא מיגמר גמירי מהדדי כדאמרן לערב פרשיות בר מהנך תרי חומרי דמתני' דמפרשי קראי בכולהו בין לחיובא בין לפטורא: ושחטו פטורין - כדילפינן לעיל דכתיב ההוא: מה ת"ל איש איש - גבי העלאה: אכל בהמה כתיב - על כל הבהמה הוא חייב ואינו חייב על אבר אחד הלכך כולה חדא העלאה היא: אבל באבר אחד - והקריבו לחצאין לאחר שהקריב שאר האיברים דאילו עליו לבדו אפילו הקריב שלם פטר ליה ר' יוסי או מיירי שפקע מעל האש וחזר והחזירו: דברי הכל העלאה אחת היא - דהא אותו כתיב שלם ולא חסר: ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד - ודכולי עלמא אותו אכל אבר ואבר כתיב ומאן דמחייב סבר מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב דהא מהדרינן פוקעין למזבח דהוו להו חסר וכי כתיב אותו אמוקטרי חוץ כתיב: ומ"ס פטור - דנפקא ליה מלא יביאנו כר' ישמעאל: לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ כו' - מר סבר חייב דכי כתיב אותו למעוטי פחות מכזית אתא שאין הקטרה שלימה וכדדריש ליה לקמן: פוקעין - שפוקעין מעל האש: דלא כר' יוסי - דכיון דבפנים בני הקטרה נינהו ואע"ג דחסרו בחוץ נמי מיחייב במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ אלמא קסבר אבוה דשמואל דרבי יוסי אמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ פליג: ויבן נח מזבח - אלמא אפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח: על הצור - בלא בנין מזבח לשם כך וקרי ליה העלאה: גובהה בעלמא - כדרך כל הארץ שיהא נוח להשתמש ולא לחובת מזבח: מזבח פתח אהל מועד כו' - האי קרא דריש ליה ר"ש בת"כ הכי וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד ולא מזבח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות ובפ' המעלה בחוץ כתיב: ה"ג חייב יצא מיבעי ליה ה"ק לפיכך בשעת איסור הבמות העלה ע"ג הסלע או על גבי האבן חייב: יצא מיבעי ליה - כיון דאמר אין מזבח בבמה בשעת היתר הבמות קאי הילכך יצא מיבעי ליה: ה"ק לפיכך - הואיל ובבמה בשעת היתר הבמות הויא הקטרה בשעת איסורו אם העלו על הסלע חייב: קרן וכבש ויסוד וריבוע - דקי"ל דמעכבי במזבח המשכן בפרק קדשי קדשים (לעיל זבחים דף סב.) מהו שיעכבו בבמת יחיד: בבמה גדולה - אף נוב וגבעון שהיו במות ציבור וכל שכן שילה ובית עולמים:שוגג אנוס ומוטעה - קצת קשה אנוס ל"ל קרא פשיטא דאונס רחמנא פטריה ושמא האי אנוס פרט לאומר מותר ותימה ל"ל קרא למיפטריה מכרת כשהוא שוגג. פשיטא בר קרבן הוא י"ל ס"ד אמינא אי לא מייתי קרבן ליהוי בכרת דהא לאחר הבאת קרבן דוקא כתיב ונסלח לו: להוציא שעיר המשתלח - היינו לאחר הגרלה דקודם הגרלה מיחייב אתרוייהו כדמוכח פרק שני שעירי (יומא דף סב:): והמעלה להדיוט פטור - פי' בקונטרס פטור משום העלאת חוץ וחייב משום עובד עבודת כוכבים ואם הזיד בעבודת כוכבים ושגג בהעלאת חוץ אינו מביא על שגגתו חטאת ותימה אמאי יתחייב מעלה לחבירו משום מעלה בחוץ כיון דמזיד בעבודת כוכבים לאו שב מידיעתו הוא דמומר לעבודת כוכבים מומר לכל התורה כולה ובחנם דחק עצמו בקונטרס דמעלה לחבירו אין שייך לחייבו משום עבודת כוכבים כיון דאין מתכוין לשם עבודת כוכבים: דברה תורה כלשון בני אדם - בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לא:) פירשתי: אכל בהמה כתיב - לפיכך העלה כמה אברים זה אחר זה אינו חייב אלא אחת אקמא מיחייב דאייתיה לכולה בהמה ואאחריני פטור דכבר חסרה דמה שהעלה הרי הוא כנאבד ומ"ס אכל אבר ואבר אבל אבר אחד שהעלה לחצאין לכ"ע לא מיחייב אלא אחת ומיחייב אזית קמא ורבי יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד דמר סבר מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ חייב וכי כתיב לעשות אותו אשחוטי חוץ אבל לא אשחוטי פנים דהא מהדרינן פוקעין ומר סבר פטור כר' ישמעאל דלעיל וקסבר דלא מהדרינן פוקעין [אבל בד' וה' אברים חייב על כל אבר] לכ"ע וא"ת מאי טעמא לא מיחייב אכזית שני נהי דלא מהדרינן פוקעין מ"מ אם מחתך אבר אחד לכמה זיתים חייב להעלות את כולן א"כ הקטרה הוא ואמאי לא מיחייב עלה בחוץ וי"ל דהא מיחייב להקטיר הכל לאו משום דתיהוי חשובה הקטרה בחצי אבר אלא משום דכולה חדא הקטרה היא וכיון שהתחיל בה גומר אבל אי מהדרי פוקעין שחסרה ונקטרה שאר מזה יש ללמוד דחשיבא הקטרה בחצי אבר וכ"נ שיטה זו ובקונטרס פי' בע"א: לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ שחסרו והעלן בחוץ מר סבר חייב - פי' בקונטרס וכי כתיב אותו למעוטי פחות מכזית אתא שאין הקטרה שלימה וכדדריש לקמן וא"ת ומאי טעמא בעי קרא למעוטי פחות מכזית היכן מצינו שחייבה תורה בחצי שיעור וחצי זית חצי שיעור הוא דלא מצינו הקטרה להתחייב בפחות מכזית לא לענין מחשבה ושום דבר אלא דוקא גבי שאור ודבש דחייב בפחות מכזית למאן דאית ליה מכח קראי ויש לומר דשמא כיון דמהדרי' פוקעין פחות מכזית הוה אמינא דמחייב בחוץ אי לאו דכתיב אותו: כמאן מהדרינן פוקעין כו' - הא דמיחייבינן בריש פירקין (זבחים דף קז.) לר״ע מוקטרי פנים שחסרו והקריבן בחוץ היינו דוקא כגון אימורי או איברי עולה שחסרו דלא מפסלי בהכי אבל מנחה שחסרה וקטרת ולבונה שחסרו דמיפסלי מחמת חסרון פטור כדתנן לקמן (זבחים דף קט:) וכולן שחסרו כל שהוא והקריבן בחוץ פטור וגבי עולה קתני המעלה (עולת כזית) חייב ומצטרפין לכזית להעלותן בחוץ וליחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא (ואימורים ומן האימורין בחוץ חייב) ומשמע בגמרא דבניתותרו מיירי דקתני בברייתא עולה ואימורין אין שלמים ואימוריהן לא ומוקי לה בניתותרו וכר' יהושע וקצת תימה קומץ ולבונה אמאי לא מיחייב עלייהו בחוץ כשחסרו נהי דמיפסלי לכתחילה מ״מ מתקבלין הם בפנים דאם עלו לא ירדו דהוה ליה פסולו בקדש כשחסר בין קמיצה להקטרה ולמאן דחשיב במנחות פ' קמא (דף ט:) חסרון כבעל מום ניחא וי״ל דאפילו תמצא לומר דאם עלה לא ירד מ״מ סברא הוא למעוטיה מדכתיב אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר כיון דלכתחילה לא יעלה וצריך לדקדק אי מהדרינן פוקעין דידהו ובפרק המזבח מקדש (לעיל זבחים דף פג:) איכא כמה קראי לרבן גמליאל מהיא העולה על מוקדה ולאידך מאשר תאכל האש ועוד דדרשינן לעיל (זבחים דף פו.) ועשית עולותיך הבשר והדם עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי גידין ועצמות משמע הא בשר דומיא דגידים ועצמות מהדרינן אפילו במקצת ותימה אי פליג עליה רבי יוסי: