זבחיםקא.
טוען את הדף…
וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״, ״כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״, ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״; ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״ – בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ, ״כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״ – בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אָמַר לָהֶן, ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ – לֹא מֵאֵלַיי אֲנִי אוֹמֵר. וּרְמִינְהִי: מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״כָּאֵלֶּה״! אָמַר שְׁמוּאֵל: לָא קַשְׁיָא; הָא רַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבִּי נְחֶמְיָה. דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי אֲנִינוּת שְׂרָפוּהָ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״כָּאֵלֶּה״. דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִפְּנֵי טוּמְאָה נִשְׂרְפָה. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה – (הָיוּ) [הָיָה] לִשְׁלׇשְׁתָּן שֶׁיִּשָּׂרְפוּ. דָּבָר אַחֵר: (הָיוּ) [הָיָה] רָאוּי לְאוֹכְלָן לָעֶרֶב. דָּבָר אַחֵר: וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה עִמָּהֶן! רָבָא אָמַר: אִידֵּי וְאִידֵּי רַבִּי נְחֶמְיָה, וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּקׇדְשֵׁי שָׁעָה, כָּאן בְּקׇדְשֵׁי דוֹרוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה הֵיכִי מְתָרֵיץ לְהָנֵי קְרָאֵי, וְרַבָּנַן הֵיכִי מְתָרְצִי לְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי? רַבִּי נְחֶמְיָה מְתָרֵיץ לְהוּ הָכִי: ״מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם״ – אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: שֶׁמָּא נִכְנַס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים? אָמַר לוֹ: ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ״. שֶׁמָּא חוּץ לִמְחִיצָתָהּ יָצָאת? אָמַר לוֹ: בַּקֹּדֶשׁ הָיְתָה. וְדִלְמָא בַּאֲנִינוּת אַקְרֵיבְתּוּהָ וּפְסַלְתּוּהָ? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, וְכִי הֵם הִקְרִיבוּ?! אֲנִי הִקְרַבְתִּי! וְאָמַר לוֹ: ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ״ וּבַקֹּדֶשׁ הָיָתָה – ״אָכוֹל תֹּאכְלוּ אוֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״, בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ. אָמַר לוֹ: ״וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה׳״ – שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא בְּקׇדְשֵׁי שָׁעָה? דְּאִי בְּקׇדְשֵׁי דוֹרוֹת, קַל וְחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר הַקַּל: וּמָה מַעֲשֵׂר הַקַּל, אָמְרָה תּוֹרָה: ״לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ״; בְּקׇדְשֵׁי דוֹרוֹת לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! מִיָּד ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו״ – הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ מֹשֶׁה לוֹמַר ״לֹא שָׁמַעְתִּי״, אֶלָּא אָמַר: ״שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי״. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכִי מְתָרְצִי לְהוּ? הָכִי מְתָרְצִי לְהוּ: ״מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם [הַקֹּדֶשׁ]״ – שֶׁמָּא נִכְנַס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים? אָמַר לוֹ: ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״. שֶׁמָּא חוּץ לִמְחִיצָתָהּ יָצָאת? אָמַר לוֹ: הֵן בַּקּוֹדֶשׁ הָיְתָה. וְדִילְמָא בַּאֲנִינוּת אַקְרֵיבְתּוּהָ וּפְסַלְתּוּהָ? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, הֵן הִקְרִיבוּהָ – דְּפָסְלָה בְּהוּ אֲנִינוּת?! אֲנִי הִקְרַבְתִּיהָ! וְדִילְמָא אַגַּב מְרָרַיְיכוּ פְּשַׁעְתּוּ בַּהּ וְאִיטַּמַּאי? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, כָּךְ אֲנִי בְּעֵינֶיךָ, שֶׁאֲנִי מְבַזֶּה קׇדְשֵׁי שָׁמַיִם?! ״וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה״; וַאֲפִילּוּ אֵלֶּה וְכָאֵלֶּה – אֵין אֲנִי מְבַזֶּה קׇדְשֵׁי שָׁמַיִם! אָמַר לוֹ: וְאִי ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ״, וּבַקּוֹדֶשׁ הָיְתָה – ״אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקּוֹדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״, בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ! אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא בַּלַּיְלָה; דְּאִי בַּיּוֹם – קַל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר הַקַּל: וּמָה מַעֲשֵׂר הַקַּל, אָמְרָה תּוֹרָה: ״לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ״; קוֹדֶשׁ חָמוּר – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! מִיָּד ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁהוחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר - ממה שעשתה תורה לדבריה: כי כן צויתי - במנחות שמיני כתיב קחו את המנחה וגו': באנינות - דנדב ואביהוא: כאשר צויתי - בחטאת דראש חדש שנשרפה כתיב. הן לא הובא את דמה וגו': בשעת מעשה - כשאירע להם אנינותם אמר להם שלא ימנעו מאכילת קדשים היום ששמע מפי הגבורה שחלוק אנינות היום בקדשים משאר ימים וכשראה שנשרפה אמר להם אכול תאכלו אותה היה להם לאוכלה כאשר צויתי אתכם בשעת מעשה: כאשר צוה ה' - באכילת חזה ושוק של צבור שקרבו בו ביום נאמר: ולא מאליי אני אומר - לאוכלם באנינות: מפני אנינות נשרפה - לכך נאמר ותקראנה אותי כאלה ומצינו שהודה לו משה כדכתיב וייטב בעיניו ואם מפי הגבורה שמע היתר אנינות לבו ביום למה הודה: מפני אנינות נשרפה - שלא הותרה להם אנינות לבו ביום ולית ליה לרבי נחמיה הך דרשא דבאנינות יאכלוה אלא הכי קאמר לו כי כן צויתי שאף מנחת צבור זו שלא מצינו מנחה קריבה לצבור כיוצא בה נאכלת ועל האנינות לא הוזכר למשה לדרוש ק"ו ממעשר וכשהזכירו אהרן הודה לו: מפני טומאה נשרפה - שנגעה בה טומאה בחטאת של שעיר ראש חדש שקרבה (להם) בו ביום שהוקם המשכן בראש חדש ניסן והוא היה שמיני למלואים ושלשה שעירים קרבו בו ביום שעיר נחשון ושעיר ראש חדש ושעיר שבא לשעה כדכתיב (ויקרא ט׳:ג׳) קחו שעיר עזים לחטאת ושל ראש חדש נשרפה כדאמרינן לקמן: היה להם לשלשתן - דשלשה שעירים קרבו להם כדלקמן: היה להם לאוכלם לערב - לר' יהודה אע"ג דאמר אנינות לילה דאורייתא מודה הוא דלאותו היום הותרה להן אנינות לילה וכל שכן לר"ש דאף לדורות אינו אלא מדברי סופרים ולקמן מפרש טעם דרבי נחמיה: והלא פינחס היה עמהן - שלא היה אונן ולקמן פריך שפיר קאמרי ליה: אידי ואידי רבי נחמיה - ואית ליה לרבי נחמיה דהותרה אנינות במנחה דכתיב כי כן צויתי ואפי' הכי בשעיר של ראש חודש הודה לדברי אהרן ולא קשיא מנחה קדשי שעה היא והוראת שעה היתה בה שתאכל לאוננין אבל שעיר של ראש חדש קדשי דורות הן ומשה כשקצף טעה כסבור כיון ששמעתי היתר אנינות במנחה הוא הדין לחטאת ואמר לו אהרן שמא דוקא קדשי שעה שמעת והודה לו: רבי נחמיה - דאמר מפני אנינות נשרפה היכי מתרץ להני קראי דאותה פרשה מאי אמר משה ומאי אהדריה לענין אנינות ומה היה הקצפון ומה היא הודאה: ורבנן - רבי יהודה ורבי שמעון היכי מתרצי להו לענין טומאה: שמא נכנס דמו לפנים - מתשובתו אתה למד שכך אמר להם מתחילה מדקאמר הן לא הובא וגו' פנימה: אמר לו - אהרן למשה: משה הן הקריבו - בתמיה וכי בניי שהם הדיוטים שמשו היום והלא עלי הטלת כל העבודה כדכתיב (שם) קרב אל המזבח ועשה וגו' ואני כהן גדול אני ומקריב אונן: כאשר צויתי - במנחה: קדשי שעה - כגון מנחה שחובת שעה היתה ואינה נוהגת לדורות: מררייכו - צעריכם: שאני מבזה קדשי שמים - להסיח דעתי מהם אפי' אלה וכאלה אבלות אירעוני אין אני מבזה כו' והיינו דכתיב כאלה ולא כתיב אלה:וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה - אין פירושו יותר משל תורה דעלמא אלא כלומר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר ממה שעשתה תורה לדבריה: ורמינהי מפני אנינות נשרפה - לכך נאמר כאלה פי' בקונטרס שהודה לו משה כדכתיב וייטב בעיניו ואם מפי הגבורה שמע היתר אנינות לבו ביום למה הודה ומשני שמואל דההיא כרבי נחמיה דאמר מפני אנינות נשרפה ולית ליה לרבי נחמיה דרשא דבאנינות יאכלוה אלא הכי אמר להן משה כי כן צויתי שאף מנחת צבור זו שלא מצינו מנחה קרבה לצבור כיוצא בה נאכלת ועל האנינות לא הוזכר לו למשה לדרוש קל וחומר ממעשר וכשהזכירו אהרן הודה לו כך פירש בקונטרס ולא מיסתבר ליה לשמואל לשנויי כדרבא אידי ואידי רבי נחמיה כאן בקדשי שעה כאן בקדשי דורות ששמע משה היתר אנינות במנחה שהיא קדשי שעה והיה סבור כמו כן בחטאת דראש חדש שהיא קדשי דורות דאין סברא שיהא משה טועה בין קדשי שעה לקדשי דורות וקשה לשמואל מאי הוה משני רבי נחמיה מקושיא דר' יהודה אם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היה לשלשתן שישרפו ועוד משמע לקמן דיש חילוק לרבי נחמיה בין קדשי שעה לקדשי דורות דקאמר אלא לר' נחמיה מאי היום חובת היום היינו דורות ונראה לפרש דסלקא דעתך כאשר צויתי דכתיב בשעיר דראש חדש לא בעי למימר כאשר צויתי במנחה תעשו את החטאת אלא כאשר אני מצוה עכשיו תאכלו באנינות והיה סבור משה דכמו שהותר קדשי דורות אנינות לילה הוא הדין ביום ובין יום ללילה היה טועה לכך פריך ורמינהי מפני אנינות נשרפה ואם היתה אנינות לילה מותרת אמאי נשרפה היה להם לאכול בלילה ומשני הא רבי נחמיה הא ר' יהודה: (הג"ה) ההיא דלעיל דהותר אנינות לילה בכל הקדשים לר' יהודה והא דנשרפה שעיר החדש מפני טומאה אבל רבי נחמיה סבר אף לילה נאסר בקדשי דורות בשעיר החדש ולא הותרה אנינות אלא בקדשי שעה אבל משה אמר כאשר צויתי חטאת החדש לאכול באנינות דהיה סבור שהתיר לו בכל הקדשים (הג"ה) והא דלא משני כולה רבי נחמיה היא כאן בקדשי שעה כאן בקדשי דורות היינו משום דכאשר צויתי בחטאת כתיב דהוי בקדשי דורות ורבא סבירא ליה כאשר צויתי אמנחה קאי ולא אחטאת וה"ק כאשר צויתי במנחה מפי הגבורה כך אני מצוה מעצמי בחטאת והשתא ניחא דלשמואל לא קשיא ליה היה לשלשתן שישרפו דיש חילוק לרבי נחמיה בין קדשי שעה לקדשי דורות: ומה מעשר הקל כו' - תימה מה למעשר שכן טעון כסף צורה דכה"ג פריך בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יז:): דאי ביום קל וחומר ממעשר - תימה בלילה נמי נימא קל וחומר דהא רבי יהודה אית ליה אנינות לילה דאורייתא לדורות: