זבחיםקא:
טוען את הדף…
וַיִּיטַב בְּעֵינָיו״ – לֹא בּוֹשׁ מֹשֶׁה לוֹמַר ״לֹא שָׁמַעְתִּי״, אֶלָּא ״שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי״. אִיבְּעִי לְהוּ לְשַׁהוֹיַיהּ, וּלְמֵיכְלַהּ בְּאוּרְתָּא! טוּמְאָה בְּאוֹנֶס בָּאתָה. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הַיּוֹם״; אֶלָּא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, מַאי ״הַיּוֹם״? חוֹבַת הַיּוֹם. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״הֵן הַיּוֹם״; אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״הֵן הַיּוֹם״? הָכִי קָאָמַר: הֵן הִקְרִיבוּ?! אֲנִי הִקְרַבְתִּי! אָמַר מָר: (הָיוּ) [הָיָה] לִשְׁלׇשְׁתָּן שֶׁיִּשָּׂרְפוּ. מַאי שְׁלָשְׁתָּן? דְּתַנְיָא: ״וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה״; ״שְׂעִיר״ – זוֹ שָׂעִיר נַחְשׁוֹן, ״חַטָּאת״ – זוֹ חַטַּאת שְׁמִינִי, ״דָּרַשׁ״ – שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ. יָכוֹל שְׁלָשְׁתָּן נִשְׂרְפוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִנֵּה שֹׂרָף״ – אֶחָד נִשְׂרַף וְלֹא שְׁלָשְׁתָּן נִשְׂרְפוּ. ״דָּרֹשׁ דָּרַשׁ״ – שְׁתֵּי דְרִישׁוֹת לָמָּה? אֲמַר לְהוּ: מִפְּנֵי מָה חַטָּאת זוֹ נִשְׂרְפָה, וְאֵלּוּ מוּנָּחוֹת? וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ; כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה״, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ. שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ! רַבִּי נְחֶמְיָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: קׇדְשֵׁי שָׁעָה לָא פָּסְלָה בְּהוּ אֲנִינוּת. אָמַר מָר: הָיָה לוֹ לְאׇכְלָהּ לָעֶרֶב. שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ! קָסָבַר: אֲנִינוּת לַיְלָה – דְּאוֹרָיְיתָא. דָּבָר אַחֵר: וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה עִמָּהֶן. שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא נִתְכַּהֵן פִּינְחָס עַד שֶׁהֲרָגוֹ לְזִמְרִי, דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם״. רַב אָשֵׁי אָמַר: עַד שֶׁשָּׂם שָׁלוֹם בֵּין הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. וְאִידַּךְ נָמֵי, וְהָכְתִיב: ״וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו״! כִּי כְתִיב הָהוּא, בִּבְרָכָה הוּא דִּכְתִיב. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן״! הָהוּא לְיַחֵס זַרְעוֹ אַחֲרָיו. אָמַר רַב: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ – כֹּהֵן גָּדוֹל וְחוֹלֵק בְּקׇדְשֵׁי שָׁמַיִם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה״. מֵיתִיבִי: וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה עִמָּהֶן. וְאִם אִיתָא, לֵימָא: וַהֲלֹא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָיָה עִמָּהֶן! דִּילְמָא שָׁאנֵי מֹשֶׁה, דִּטְרִיד בִּשְׁכִינָה; דְּאָמַר מָר: מֹשֶׁה בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד. מֵיתִיבִי: ״לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקׇּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל״ – אִם נֶאֶמְרוּ קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, לָמָּה (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] קָדָשִׁים קַלִּים? וְאִם נֶאֶמְרוּ קָדָשִׁים קַלִּים, לָמָּה (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים? אִילּוּ לֹא (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] קָדָשִׁים קַלִּים, הָיִיתִי אוֹמֵר: קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים הוּא דְּאוֹכֵל, שֶׁהֲרֵי הוּתְּרוּ לְזָר וְלָהֶן; קָדָשִׁים קַלִּים – לֹא יֹאכַל. וְאִילּוּ לֹא נֶאֶמְרוּ קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, הָיִיתִי אוֹמֵר: בְּקָדָשִׁים קַלִּים יְהֵא אוֹכֵל, שֶׁהֵן קַלִּים; בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים – לֹא יְהֵא אוֹכֵל. לְכָךְ נֶאֶמְרוּ קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּלְכָךְ (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] קָדָשִׁים קַלִּים. קָתָנֵי מִיהָא: שֶׁהֲרֵי הוּתְּרוּ לְזָר וְלָהֶן. לָאו מֹשֶׁה? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא; בְּבָמָה לְזָר, וּכְדִבְרֵי הָאוֹמֵר: יֵשׁ מִנְחָה בְּבָמָה. מֵיתִיבִי: מִרְיָם מִי הִסְגִּירָהּ? אִם תֹּאמַר מֹשֶׁה הִסְגִּירָהּ – מֹשֶׁה זָר הוּא,טומאה באונס - שרצו להשהותה עד הלילה ולאוכלן כולן יחד ונטמאת באונס: בשלמא לרבנן - דאמרי אחד קדשי שעה ואחד קדשי דורות לילה הותר להן ולא יום עד הלילה היו רוצין להשהותה היינו דכתיב ואכלתי חטאת היום אני אונן ואוכל היום חטאת שמא לא שמעת אלא בלילה: אלא לרבי נחמיה - דאמר מה שהותר להם הותר אפי' ביום כגון קדשי שעה ומה שנאסר נאסר אף בלילה: מאי ואכלתי חטאת היום - בלילה נמי קדשי דורות הוו אסירי דהאמר מפני אנינות נשרפה ולא המתינו עד הערב ויאכלוה אלמא קסבר אנינות לילה דאורייתא והכי אמר לקמן: מאי היום חובת היום - כלומר קדשי דורות שהן חובת היום של ר"ח אתה אומר לי לאכול אונן והיינו חטאת היום חטאת הקבוע ליום: בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב הן היום הקריבו - כלומר קרבן זה לחובת היום קרב וקדשי דורות הוא ואני אוכלן אונן בתמיה שמא לא שמעת אלא בשל שעה: אלא לרבנן - דאמרי שמא לא שמעת אלא בלילה קאמר ליה מאי היא דקאמר ליה הן היום הקריבו: הכי קאמר ליה - אמרת דילמא באנינות אקריבתיה וכי הן בניי הדיוטות היום הקריבו שום קרבן אני הקרבתי את הכל: שעיר נחשון - שאותו היום היה ראשון להקרבת נשיאים דתניא בסדר עולם בכ"ג באדר התחילו המלואים וכל שבעת הימים היה משה מעמיד המשכן ומקריב את קרבנותיו בכל בקר ובקר ופרקו ובשמיני העמידו ולא פירקו והוא ראש חדש ניסן ואותו היום נטל עשר עטרות וכו': חטאת שמיני - שבא חובה לשעה דכתיב קחו שעיר עזים לחטאת: שתי דרישות - דרישה לנשרפות דרישה למונחות למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו ביום: הוי אומר זה שעיר ר"ח - שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו כדאמר בשבועות (דף ב.): ואיני יודע איזו היא - תנא דמתניתא הוא דקמהדר למילתיה: שפיר קא"ל - לעיל קאי דאמרן לר' נחמיה היה להן לשלשתן שישרפו: קסבר לילה דאורייתא - ומהכא נ"ל דמותקראנה אותי כאלה יליף מפני אנינות נשרפה ומדלא אכלוה לערב נפקא ליה אנינות לילה דאורייתא ור' יהודה לדורות אית ליה אנינות לילה דאורייתא אבל לאותו היום הותרה דדריש היום אני היום אסור ולילה מותר כו': ברית כהונת עולם - תחת אשר קנא אלמא מכאן ואילך הוא: ששם שלום בין השבטים - בימי יהושע בשבט בני גד ובני ראובן שבנו את המזבח בעבר הירדן ובקשו שאר שבטים לעלות עליהם לצבא ושלחו את פנחס לדבר עמהם: וישמע פינחס הכהן - בכל מקום אתה מוצא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אין כהונה כתובה אלא באלעזר וכאן כתובה בפנחס: ההוא - קרא התם בברכה כתיב בשרו שלא תפסוק כהונה מזרעו אבל עדיין לא נתכהן: לייחס זרעו אחריו - [מימי משה נתכהן וכששם שלום נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים שלא הי' כהנים גדולים אלא מפנחס]: למשה היה למנה - לשון חלוקה בכהנים: טריד בשכינה - ולא היה עסוק באכילת קדשים שהדבור טורדו להיות תמיד בהר מבקר ועד ערב: בהשכמה עלה - להר בימי מתן תורה כשהיה עולה ויורד לקדש את העם ולהשיב את דברי העם אל ה' בפרק רבי עקיבא במסכת שבת (דף פו.) אלמא טרוד היה: לחם אלהיו וגו' - בבעל מום כתיב להתירו בקדשים: שהרי הותרו לזר ולהן - קא ס"ד הותר לזה במשה קאמר שאכל חזה ושוק של איל המילואים וקדשי קדשים היה כדכתיב ביה בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו ולא נאכל אלא ליום ולילה דכתיב ואם יותר וגו': בקדשים קלים - בחזה ושוק של שלמי יחיד לא יחלוק עם אחיו שלא מצינו זר ופסול חולק בהן: לאו משה - דהא לאו זר אוכל בקדשים אלא במילואים: לא בבמה קאמר - דהותרו לזר וכדברי האומר בפרק אחרון (דף קיג.) יש מנחה בבמה קטנה ומנחה קדשי קדשים היא ואוכלין שיריה זרים שהיו עובדים בבמה קטנה שהזר עובד שם כדאמר בפרק בתרא אבל קדשים קלים לא יאכל בחזה ושוק של כהנים שהרי לא הותרו לזר דלא אשכחן זר חולק במורם משלמי יחיד דאילו במקדש נאכל לכהנים ובבמה קטנה לא היה חזה ושוק כדתניא בפרק בתרא חזה ושוק בבמה גדולה ואין חזה ושוק בבמה קטנה והאי דבעי למינקט כדברי האומר יש מנחה בבמה דאי אין מנחה בבמה אין לך עוד קדשי קדשים נאכלין בבמה דאילו חטאת ואשם בבמה לא קרבי דתנן מגילה (דף ט:) כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה אין לך נדר ונדבה בקדשי קדשים אלא עולה ומנחה:בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב הן היום הקריבו - כלומר קרבן זה לחובת היום קרב וקדשי דורות הוא ואכלתי חטאת היום בתמיה לא שמעת אלא בשל שעה אלא לרבנן דאמרי שמא לא שמעת אלא בלילה קאמר ליה מאי היא דקאמר ליה הן היום הקריבו הכי קאמר ליה אמרת לי דילמא באנינות אקריבתיה וכי הן בניי הדיוטות היום הקריבו שום קרבן אני הקרבתי אותם זו היא גירסת הקונט' ופירושו והשתא לפי זה למ"ד מפני אנינות נשרפה הוי הן היום בניחותא ולמ"ד מפני טומאה הוי בתמיה וקשה דלעיל בריש פ"ב (זבחים דף טז.) משמע איפכא ונראה דגרסינן נמי בהך פירכא בתרייתא בשלמא לרבנן היינו דכתיב הן היום כמו בקמייתא ובתרוייהו פריך לר' נחמיה מדכתיב היום כדמפרש בקונט' בקמייתא ומשני הכי קאמר וכי הן הקריבו אני הקרבתי כל הקרבנות שקרבו היום: ההוא בברכה הוא דכתיב - שברכו הקב"ה שיהיה כהן ומיד היה יכול להיות כהן אלא שתחילה צריך להלבישו ולמושחו ולחנכו בחביתין כדין הדיוטות המתחנכים בחביתין כדאמרינן בסוף התכלת (מנחות דף נא:) אבל שמא לא נתרצו לו כל ישראל באותה שעה מפני שהרג נשיא שבט עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע ואז נתרצו לו והלבישוהו [ומשחוהו] וחנכוהו בחביתין: ואידך נמי הכתיב וישמע פנחס הכהן ההוא לייחס זרעו אחריו - פי' מימי משה נתכהן וכששם שלום נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים שכן מצינו בדברי הימים (א' ה') שלא היו כהנים גדולים אלא מפנחס ובספרי מפיק ליה מאת בריתי שלום שעמדו ממנו שמונים כהנים בבית ראשון ושלש מאות בבית שני וכולם נמנו בספרי: