Zevachim 43b · Talmud

מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי אֵבֶר – דִּמְחַבַּר; אֲבָל קוֹמֶץ, דְּמִיפְּרַת – אֵימָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב אַחַאי: הִלְכָּךְ, הַאי קוֹמֶץ פִּיגּוּל, דְּפַלְגֵיהּ מַחֵית אַאַרְעָא וּפַלְגֵיהּ אַסְּקֵיהּ אַמַּעֲרָכָה, וּמָשְׁלָה בּוֹ הָאוּר – מַסֵּיקְנָא לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ לְכַתְּחִלָּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא שֶׁהֶעֱלָן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – פָּקַע אִיסּוּר מֵהֶן. אָמַר רַב חִסְדָּא: מָרֵי דֵּיכִי; מִזְבֵּחַ – מִקְוֵה טָהֳרָה?! אָמַר רַבִּי זֵירָא: שֶׁמָּשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר. מֵתִיב רַבִּי יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – מִי שֶׁטּוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ; יָצָא בָּשָׂר – שֶׁאֵין טוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ. וְאִם אִיתָא, הֲרֵי טוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי הָאוּר! אָמַר רָבָא: עַל יְדֵי מִקְוֶה קָאָמְרִינַן. מִידֵּי מִקְוֶה כְּתִיב?! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: בִּבְשַׂר שְׁלָמִים עָסְקִינַן, דְּלָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה. רָבִינָא אָמַר: ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – מִי שֶׁטּוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם; יָצָא בָּשָׂר – דָּבָר שֶׁאֵין טוּמְאָה פּוֹרַחַת כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חָסֵר. גּוּפָא: ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּטוּמְאַת הַגּוּף; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר? נֶאֱמַר כָּאן: ״טֻמְאָתוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״טֻמְאָתוֹ (עָלָיו) [בּוֹ]״ – מָה לְהַלָּן בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף כָּאן בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ קָדָשִׁים בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְנֶאֶמְרָה טוּמְאָה בִּלְשׁוֹן יָחִיד – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רַבִּי אוֹמֵר: ״וְאָכַל״ – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֲחֵרִים אָמְרוּ: ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – מִי שֶׁטּוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ; יָצָא בָּשָׂר, שֶׁאֵין טוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ. אָמַר מָר: רַבִּי אוֹמֵר: ״וְאָכַל״ – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: כׇּל קְרָא דְּלָא מְפָרֵשׁ לֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי, וְכֹל מַתְנִיתָא דְּלָא מְפָרֵשׁא לַהּ (רַב) זְעֵירִי – לָא מִיפָּרְשָׁא. הָכִי אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: הוֹאִיל וּפָתַח הַכָּתוּב בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה וְסִיֵּים בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, וּלְשׁוֹן זָכָר בָּאֶמְצַע – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מַתְנִיתָא – דְּתַנְיָא: אִם נֶאֶמְרוּ קַלּוֹת לָמָּה נֶאֶמְרוּ חֲמוּרוֹת, וְאִם (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] חֲמוּרוֹת לָמָּה (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] קַלּוֹת? אִם (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] קַלּוֹת וְלֹא חֲמוּרוֹת – הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל הַקַּלּוֹת בְּלָאו, וְעַל הַחֲמוּרוֹת בְּמִיתָה; לְכָךְ (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] חֲמוּרוֹת. וְאִם (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] חֲמוּרוֹת וְלֹא נֶאֶמְרוּ קַלּוֹת – הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל הַחֲמוּרוֹת יְהֵא חַיָּיב, וְעַל הַקַּלּוֹת יְהֵא פָּטוּר; לְכָךְ נֶאֱמַר קַלּוֹת. מַאי קַלּוֹת וּמַאי חֲמוּרוֹת? אִילֵימָא קַלּוֹת מַעֲשֵׂר, חֲמוּרוֹת תְּרוּמָה – הָיִיתִי אוֹמֵר בְּמִיתָה?! הַשְׁתָּא נָמֵי הָא בְּמִיתָה! [וְתוּ], וְאִי לֹא (נאמר) [נֶאֶמְרוּ] – הָיִיתִי אוֹמֵר בְּמִיתָה?! דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין – לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן! אֶלָּא קַלּוֹת – טוּמְאַת שֶׁרֶץ, חֲמוּרוֹת – טוּמְאַת מֵת. וּבְמַאי? אִי בִּתְרוּמָה – אִידֵּי וְאִידֵּי הוּא בְּמִיתָה! וְתוּ, לְכָךְ נֶאֶמְרוּ חֲמוּרוֹת – דִּבְלָאו?! הָא בְּמִיתָה הִיא! (וְאִי לֹא (נאמר) [נֶאֶמְרוּ], הָיִיתִי אוֹמֵר בְּמִיתָה?! דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין – לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן!) וְאִי בַּאֲכִילַת מַעֲשֵׂר –

(בחד) אבר דמחבר - איכא למ"ד כיון דמשלה האור במקצתו נקלט כולו בקדושה: אבל קומץ דמיפרת - אימא במאי דמשלה מקומץ משלה אידך כדקאי קאי קמ"ל דכוליה כחד אבר דמי: הלכך - כיון דמחשבת ליה מחובר אפי' לא העלהו אלא חציו ומשלה בו האור נקלט אף זה שעל הקרקע ומעלה דהא כי אסקיה לכוליה נמי לא היה לו להעלותו אם ירד אלא משום ההוא שמשלה בו האור וקאמרת דאם ירד השאר יעלה אלמא אהני לכוליה ואע"ג דמיפרת הלכך לא שנא עלה כולו ולא שנא לא עלה אלא מקצתו: פקע איסורן מהן - איסור פיגול לכדאמרן שאם ירד יעלה ואיסור נותר וטמא נמי להכי [פקע] שלא יתחייב האוכלו מידי: מרי דיכי - בעל השמועה הזאת: מזבח מקוה טהרה הוא - לטהר את הטומאה משום דהעלוהו: וטומאתו עליו כו' - לקמן מייתינן לה בשמעתין למימרא דבטומאת הגוף מדבר ואהאי קראי קאי (ויקרא ז׳:כ׳) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו יכול טומאת הבשר דנימא דהאי עליו אבשר קאי ונימא דטהור שאכל את הטמא חייב ת"ל וטומאתו עליו משמע שעדיין היא עליו ביכולין ליטהר הכתוב מדבר וזהו הגוף שטומאה פורחת ממנו על ידי טבילה ואם איתא דבשר קדשים יכול ליטהר על ידי מזבח מהיכא ילפי אחרים דלא בבשר משתעי קרא הרי טומאה פורחת ממנו: בבשר שלמים עסקינן - דקרא בשלמים כתיב דאינו ראוי למזבח ואין מפריח מטומאתו: רבינא אמר - אף אברין הראויין למזבח כתיבי הכא דכתיב (שם) אשר לה' לרבות האימורים ואפילו הכי לא תקשה דשפיר ילפינן מיניה דטומאה לאו עלייהו קאי מדכתיב וטומאתו עליו דמשמע בראוי להפריח טומאתו כשהוא שלם כעין שקיבלה עליו בעיניה משמע: בטומאת הגוף הכתוב מדבר - שהרי עוסק בה והולך דכתיב (שם) כל טהור יאכל בשר וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר וגו' אע"פ שהתחיל להזכיר הגוף בלשון נקבה והנפש אשר תאכל וכתיב וטומאתו עליו לשון זכר דמשמע דקאי אבשר בטומאת הגוף דבר ולא בטומאת בשר: או אינו אלא בטומאת בשר - דהא עליו לשון זכר הוא והאוכל הוזכר בלשון נקבה: הכי גרסי' נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן טומאתו: הכי גרסינן טומאתו טומאתו לג"ש - ויליף מביאת מקדש דכתיב ביה עוד טומאתו בו (במדבר י״ט:י״ג): בטומאת הגוף הכתוב מדבר - שהרי עוסק בה והולך דכתיב (שם) כל טהור יאכל בשר וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר וגו' אע"פ שהתחיל להזכיר הגוף בלשון נקבה והנפש אשר תאכל וכתיב וטומאתו עליו לשון זכר דמשמע דקאי אבשר בטומאת הגוף דבר ולא בטומאת בשר: הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים - שלמים לשון רבים הן וטומאה בלשון יחיד דכתיב וטומאתו עליו ולא כתיב וטומאתם עליהם: רבי אומר ואכל בטומאת הגוף הכתוב מדבר - מקרא שלאחריו יוכיח על זה דכתיב בתריה (ויקרא ז׳:כ״א) נפש כי תגע בכל טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו' ולקמיה מפרש היכי משמע ליה מואכל דקרא בתרא הוכחה על ראשון שבטומאת הגוף הכתוב מדבר: וטומאתו עליו - משמע שעדיין לא נטהר ממנו במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר דאי בבשר לעולם הוא עליו: מאי משמע - מקרא דבתריה דקמא בטומאת הגוף דלמא בתרא בטומאת הגוף כדכתיב נפש אשר תגע בכל טמא וקמא בטומאת בשר מדלא כתיב וטומאתה עליה דמישתמע דאוהנפש אשר תאכל בשר קאי: וכל מתניתא דלא מפרש לה זעירי - לקמיה מפרש מאי היא: הואיל ופתח הכתוב השני בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע - דכתיב (שם) נפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה הנפש וגו' ולא כתיב ואכלה מבשר זבח הוי אף הראשון אל תתמה עליו אם פתח וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע אף [על פי כן] בטומאת הגוף הכתוב מדבר ומסתברא הכי שהרי בטומאת הגוף היה עוסק והולך וכבר פסק מלדבר בטומאת בשר דהכי כתיב קרא (שם) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הרי טומאת בשר והבשר כל טהור יאכל בשר פסק מטומאת בשר והתחיל בטומאת הגוף וסמיך ליה והנפש אשר תאכל וגו' ומשום דהזכיר הכתוב את האוכלו בלשון נקבה וכתב וטומאתו עליו בלשון זכר היינו סבורים שבטומאת בשר מדבר עכשיו מקרא השני יוכיח שאף הוא בלשון הזה מדבר ואי קשיא שני כריתות בטומאת הגוף למה שלש כריתות הן בטומאת הגוף ולקמיה מפרש בהאי פירקין (דף מו.) למאי איצטריכו: מתניתא - דלא מפרש לה זעירי מאי היא איזה משנה לא פירש יפה: אם נאמרו קלות - לענין אכילת קדשים בטומאת הגוף שנויה בת"כ לקמיה מפרש ואזיל מאי קלות ומאי חמורות ומאי הייתי אומר: אי נימא קלות מעשר חמורות תרומה - שנאמרו שניהם בפרשה אחת (ויקרא כ״ב:ו׳) ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואוקימנא ליה במעשר במסכת יבמות (דף עד:) דכתיב כי אם רחץ הא אם רחץ יאכל ואף על פי שלא העריב שמשו הרי טמא שאכל מעשר בלאו וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקימנא בתרומה וכתיב בההוא עניינא אצל תרומה ומתו בו כי וגו' וקאמר התנא אם נאמר מעשר מה שאמור בו ולא נאמר תרומה הייתי אומר במיתה אבל השתא דנאמרו אינו במיתה בתמיה והא מיתה כתיבא ביה: ותו אם לא נאמרו הייתי אומר במיתה - בתמיה מהיכא תיתי לי בה מיתה הא לא מייתינן לה אלא בקל וחומר ממעשר ודיו לבא מן הדין להיות כנדון מה מעשר בלאו ולא במיתה אף תרומה בלאו ולא במיתה: אלא קלות וחמורות דקאמר - אטומאה קאי דכתיב התם טומאת מת וטומאת שרץ דכתיב (ויקרא כ״ב:ה׳) והנוגע בכל טמא נפש [וגו'] או איש אשר יגע בכל שרץ דכתיב בתרווייהו אכילת מעשר ותרומה ועונשן וקאמר אם נאמרה טמא שרץ ולא נאמרה טומאת מת כו' ובמאי ועל איזה אכילה אי בתרומה על שתיהן הטומאות הוא באכילת תרומה במיתה ומאי על הקלות בלאו דקתני: ואי באכילת מעשר - קאמר דאם לא נאמרו חמורות הייתי אומר על טומאת שרץ בלאו על טומאת מת במיתה לכך נאמרו טומאת מת חמורות ונאמר בהו לאו דלא תימא בהו מיתה במעשר ואם לא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות במיתה הא מטומאת שרץ הוא דאתיא בק"ו:

נאמר כאן וטומאתו עליו ונאמר להלן בביאת מקדש עוד טומאתו בו - כך גירסת הקונטרס ובתורת כהנים ואית ספרים דגרסי ונאמר להלן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו (ויקרא כ״ב:ג׳) ויש לפרש דפשיטא ליה דאיירי בטומאת הגוף דאי בטומאת בשר הוה ליה למיכתב וטומאתם עליהן לשון רבים כדכתיב אל הקדשים לשון רבים דאף על גב דלא מסיק השתא אדעתיה חילוק לשון רבים היינו דליהוי שלמים לשון רבים אבל קדשים פשיטא ליה דלשון רבים:

זבחים מג:

Navigate the library