זבחיםקב.
טוען את הדף…
וְאֵין זָר רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים! וְאִם תֹּאמַר אַהֲרֹן הִסְגִּירָהּ – אַהֲרֹן קָרוֹב הוּא, וְאֵין קָרוֹב רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים! אֶלָּא כָּבוֹד גָּדוֹל חָלַק לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִרְיָם אוֹתָהּ שָׁעָה: אֲנִי כֹּהֵן וַאֲנִי מַסְגִּירָהּ, אֲנִי חוֹלְטָהּ וַאֲנִי פּוֹטְרָהּ. קָתָנֵי מִיהַת: מֹשֶׁה זָר, וְאֵין זָר רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי מַרְאוֹת נְגָעִים, דְּאַהֲרֹן וּבָנָיו כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה. מֵיתִיבִי: חָמֵשׁ שְׂמָחוֹת הָיְתָה אֱלִישֶׁבַע יְתֵירָה עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל – יְבָמָהּ מֶלֶךְ, אִישָׁהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּנָהּ סְגָן, בֶּן בְּנָהּ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וְאָחִיהָ נְשִׂיא שֵׁבֶט; וַאֲבֵילָה עַל שְׁנֵי בָּנֶיהָ. קָתָנֵי מִיהַת: יְבָמָהּ מֶלֶךְ – מֶלֶךְ אִין, כֹּהֵן גָּדוֹל לָא! אֵימָא: אַף מֶלֶךְ. כְּתַנָּאֵי: ״וַיִּחַר אַף ה׳ בְּמֹשֶׁה״ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: כׇּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בּוֹ רוֹשֶׁם, וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רוֹשֶׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אַף זֶה נֶאֱמַר בּוֹ רוֹשֶׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי״ – וַהֲלֹא כֹּהֵן הוּא! הָכִי קָאָמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי אַתָּה כֹּהֵן וְהוּא לֵוִי, עַכְשָׁיו הוּא כֹּהֵן וְאַתָּה לֵוִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא נִתְכַּהֵן מֹשֶׁה, אֶלָּא שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים בִּלְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא פָּסְקָה כְּהוּנָּה אֶלָּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי״, וְאוֹמֵר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״. מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא לְדוֹרוֹת הוּא דִּכְתִיב, וְאוֹמֵר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו״. וְכׇל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בּוֹ רוֹשֶׁם?! וְהָכְתִיב: ״וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה בׇּחֳרִי אָף״, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי! אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: סְטָרוֹ וְיָצָא. וּמִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָכִי?! וְהָכְתִיב: ״וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מֶלֶךְ הוּא וְהַסְבֵּיר לוֹ פָּנִים, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רָשָׁע הוּא וְהָעֵיז פָּנֶיךָ בּוֹ! אֵיפוֹךְ. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לְעוֹלָם תְּהֵא אֵימַת מַלְכוּת עָלֶיךָ; דִּכְתִיב: ״וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי״ – וְאִילּוּ לְדִידֵיהּ לָא קָאָמַר לֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵהָכָא: ״וְיַד ה׳ הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מׇתְנָיו וַיָּרׇץ לִפְנֵי אַחְאָב״. אָמַר עוּלָּא: בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מַלְכוּת, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ; דִּכְתִיב: ״אַל תִּקְרַב הֲלֹם״, וְאֵין ״הֲלוֹם״ אֶלָּא מַלְכוּת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהִים [וְגוֹ׳] כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם״. מֵתִיב רָבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יְבָמָהּ מֶלֶךְ! אָמַר רָבָא: לוֹ וּלְזַרְעוֹ קָאָמַר. וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב ״הֲלוֹם״ – לְדוֹרוֹת הוּא?! וְהָא גַּבֵּי שָׁאוּל דִּכְתִיב: ״הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ״ – הוּא אִין, זַרְעוֹ לָא! אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא הֲוָה אִישׁ בּשֶׁת, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי שָׁאוּל – דַּאֲפִילּוּ בְּגַוֵּיהּ לָא קָאֵים; כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹסְקִים גְּדוּלָּה לָאָדָם – פּוֹסְקִים לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וְגוֹ׳״. וְאִם הֵגֵיס דַּעְתּוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי״. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כׇּל זָכָר״ – לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. לְמַאי? אִי לַאֲכִילָה – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקׇּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל״! אֶלָּא לַחֲלוּקָּה. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כׇּל זָכָר״ – לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. לְמַאי? אִי לַאֲכִילָה – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! אִי לַחֲלוּקָּה – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא תָּם וְנַעֲשָׂה בַּעַל מוּם, בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל זָכָר״. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כׇּל זָכָר״ – לְרַבּוֹת בַּעַל מוּם. לְמַאי? אִי לַאֲכִילָה – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! וְאִי לַחֲלוּקָּה – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! וְאִי לְבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא בַּעַל מוּם קָבוּעַ, בַּעַל מוּם עוֹבֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל זָכָר״. כְּלַפֵּי לְיָיא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֵיפוֹךְ. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ; וְאִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:ואין זר רואה את הנגעים - דכתיב (ויקרא י״ג:ב׳) והובא אל אהרן וגו': ואין קרוב רואה את הנגעים - כדתניא בסנהדרין (דף לד:) כל ריב וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים: היתה אלישבע יתירה - ביום שהוקם המשכן קאי בסדר עולם: בנה סגן - אלעזר: בן בנה - פנחס משוח מלחמה כדאשכחן במדין אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא והוא המדבר אל העם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם: אחיה - נחשון: כתנאי - אם משה כהן היה: נאמר בו רושם - סימן מה של חרון היה שם פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ׳:ל׳) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב ל״ב:ב׳) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל׳:ב׳) לשון נזיפה הוא: הלא אהרן אחיך - שהיה ראוי להיות לוי ידעתי כי דבר ידבר הוא ומשם זכה לכהונה: לא נתכהן משה - ולא פסקו לו כהונה מעולם: ויש אומרים - לא פסקה כהונה אלא מזרעו אבל הוא כל ימיו כהן היה ורב דאמר כיש אומרים: בניו יקראו על שבט הלוי - אבל הוא כהן: וכי תימא לדורות הוא דכתיב - לאחר זמן נכתב כשהיו מייחסים את הכהונה ואת הלויה ולהכי נקט בניו יקראו דלא הוה ליה למימר משה יקרא על שבט הלוי שהרי לא קיים ואין לו לומר אלא על המתייחסים: סטרו - הכהו על לחיו: הסביר לו פנים - והיינו ונצבת לקראתו לפי גדולתו הכון לקראתו: העיז בו פניך - היינו ונצבת לקראתו למלחמה ולדבר עזות: ואילו לדידיה לא קאמר ליה - וירדת אלי והשתחוית לי לאמר וגו' ואע"ג דמסקנא הכי הוה דכתיב (שמות י״ב:ל״א) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו וגו': וירץ לפני אחאב - אחאב רוכב והוא רץ לפניו שהיה אחאב יחידי ולאו אורח ארעא: מי אנכי - דוד אמרה: שאני שאול דאפי' בגויה לא קמא - ומיהו הלום מלכות עולמית הוא וכשפסקו לו לשאול מלכות עולמית פסקו לו אבל הוא גרם לעצמו שתנטל הימנו: כדרבי אלעזר - דאמר אם הגיס כו' ויגבהו ואם אסורים בזקים גבהות לבם גורם להם להיות אסורים בזקים ילכדו בחבלי עוני: כל זכר - קמא במנחה כתיב בצו את אהרן: אם לאכילה - להתירו לאכול מחלק חביריו אם יזמנוהו עמהם אבל הוא לא יחלוק: לחלוקה - ליטול חלק כאחד הכשרים: כל זכר - תניינא בחטאת כתיב והשלישי באשם וברייתות הללו בת"כ במדרש המקראות: כלפי לייא - בעל מום עובר משמע להתירו טפי מבעל מום קבוע: לא תיפוך - ואיצטריך קרא למידרשיה הכי מהו דתימא קרא קמא קבוע הוא דאכשר דרחמנא חס עליה משום דלית ליה היתירא למחר וליומא אחרינא אבל עובר דאית ליה היתירא למחרת:אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים - פלוגתא היא במסכת נגעים פ"ב (מ"ה) דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו ותנא ברייתא דהכא כרבי מאיר וטעמא דרבי מאיר כדמפרש באחד דיני ממונות מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא מקשי דסברי דיני ממונות בלילה: אני מסגירה אני חולטה אני פוטרה - בספרי תניא אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו שאינו יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה לפי דבריו למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה בנגעי קרובו ותימה במה היה מפסידה הא דאין אדם רואה את הנגעים כל שכן שהיתה טהורה: בעל מום עובר מנין ת"ל כל זכר - תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה דאי מחד ה"א דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק וי"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה דבסתמא ה"ה לבעל מום מעיקרו וא"ת דהכא מייתרי ליה הנך תלתא כל זכר דכתיבי במנחה וחטאת ואשם משמע דילפי מהדדי וגבי טבול יום בדינא דר"א בר' שמעון מצריך תלת קראי למנחת ישראל וחטאת וחזה ושוק: