זבחיםלו:
טוען את הדף…
יְהֵא חַיָּיב?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם – יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה וְגוֹ׳ כֹּל דָּבָר רָע״ – עַל דָּבָר רָע אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ עַל חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם! תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי אַבָּא: וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁחוֹזֵר וְקוֹבְעוֹ לְפִיגּוּל. אָמַר רָבָא: תִּדַּע – דְּפִיגּוּל לִפְנֵי זְרִיקָה לָא כְּלוּם הוּא, וְאָתְיָא זְרִיקָה וְקָבְעָה לַהּ בְּפִיגּוּל. וְלָא הִיא; הָתָם הוּא חֲדָא מַחְשָׁבָה הִיא, הָכָא תְּרֵי מַחְשָׁבוֹת. אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבִּי אַבָּא: לִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה, לְמַטָּה לְמַעְלָה; לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר. חָזַר וְחִישֵּׁב חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. לְמָחָר – פָּסוּל. חָזַר וְחִישֵּׁב בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אַבָּא! תְּיוּבְתָּא. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר סֵילָא: חִישֵּׁב שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים לְמָחָר – חַיָּיב. אָמַר רָבָא: תִּדַּע, דְּבָשָׂר לִפְנֵי זְרִיקָה לָא חֲזֵי, וְכִי מְחַשֵּׁב בֵּיהּ – מִיפְּסִיל. וְלָא הִיא; הָתָם זָרֵיק וּמִיחֲזֵי, הָכָא לָא מִיחְזֵי כְּלָל. אָמַר רַב חִסְדָּא, מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא: בְּשַׂר פֶּסַח שֶׁלֹּא הוּצְלָה, וְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם טוּמְאָה. אָמַר רָבָא: תִּדַּע, דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר לַה׳״ – לְרַבּוֹת אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים לְטוּמְאָה. אַלְמָא אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם טוּמְאָה; הָכָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם טוּמְאָה. וְלָא הִיא; הָתָם – אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים חֲזוּ לְגָבוֹהַּ; לְאַפּוֹקֵי בְּשַׂר פֶּסַח שֶׁלֹּא הוּצְלָה וְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – דְּלָא חֲזוּ לָא לְגָבוֹהַּ וְלָא לְהֶדְיוֹט. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: הָא אֵימוּרִין לָא חֲזוּ! וְלָא הִיא; הָנָךְ חֲזוּ לְמִילְּתַיְיהוּ, וְהָנֵי לָא חֲזוּ כְּלָל. הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַפְּסוּלִין בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁנָּתַן בְּמַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר. וּבְחַטָּאת – שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר. לְפִיכָךְ אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְּתִיקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ – כִּיפֵּר. וְאִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. כׇּל הַנִּיתָּנִין עַל הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי – שֶׁאִם חִיסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר. לְפִיכָךְ, נָתַן כּוּלָּן כְּתִיקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ – פְּסוּלָה, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁנְּתָנָן בְּמַתָּנָה אַחַת – שֶׁכִּיפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ״. וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא:יהא חייב - מלקות: דבר רע - מום בגלוי שהוא מגונה קרי דבר רע בבכורות בפרק על אלו מומין (בכורות דף לז.): ומודה רבי יהודה - בחישב על מנת להניח שחוזר וקובעו לפיגול אם חזר וחישב בעבודה שניה על מנת לאכול חוץ לזמנו ולא אמרי' כבר נפסל במחשבת הינוח: אמר רבא תדע - דמחשבת הינוח לרבי יהודה לאו כמחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו היא לאפוקי מידי פיגול דהא פיגול דשוחט על מנת לזרוק את דמו למחר לפני זריקה לאו כלום היא ואין המחשבה מועלת עד שיזרק הדם היום דבעינן קרב כל מתיריו ומיהו מחשבה קמייתא מחשבת הינוח הוי וכי זריק ליה אתיא זריקה וקבעי ליה ולא אמרי' הואיל ומעיקרא פיגול לא חיילא איפסיל ליה במחשבת הינוח וכי זריק ליה או בפיגול או בשתיקה לא ליחול פיגול: התם חד מחשבה - דלא שינה מחשבתו הראשונה והיא היתה לשם פיגול: תרי מחשבות - והאחד שם פסול לה ולא שם פיגול: כשר - כדאמרינן במתני' לדברי הכל: למחר פסול - חישב ליתן למחר את הניתנין למטה למעלן ואוקי בפרק שני משום מחשבת הינוח כרבי יהודה ולא משום מחשבת נתינת מחר דא"כ פיגול מיבעיא ליה אלמא לא הוי פיגול דזריקה דלא כשר באכילה לא אתיא לידי פיגול וקתני חזר וחישב בו אלמא לא מיקבע תו פיגול: חישב שיאכלוהו טמאים למחר - פיגול ולא אמרינן לאו מחשבה היא דאכילת טמאים לא חזיא והוי כמחשב מחשבת פסול: תדע - דמחשבת אכילת פסול לא מפקא מידי פגול בר מחשבת חוץ למקומו (ולזמנו) דהא בשר לפני זריקה לא חזי לאכילה וכי מחשב ביה בשחיטה ע"מ לאוכלה למחר מפגיל דהשתא אכילה פסולה היא בלא שום פיגול: התם זריק ומיחזי - ואשתכח דלמחר אי לאו משום פיגול הוה חזיא לאכילה: שלא הורמה - ד' חלות הנתרמות לכהן מארבעה מינין שבה דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו' (ויקרא ז׳:י״ד): משום טומאה - אם אכלן בטומאת הגוף ואע"ג דקי"ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דאיזרק דם ניתר לטהורין קרינן ביה ואע"ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחלות התודה עד שיורמו: ה"ג אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה - והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה': לטומאה - להתחייב כרת האוכלן בטומאת הגוף דאשר לה' יתירא הוא למידרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה: מתני' בית שמאי אומרים - מתנה אחת. זריקה אחת כיפר אע"פ שרובן טעונים שתי מתנות שהן ארבע: ובחטאת שתי מתנות - מתנות אצבע ממש ובגמרא יליף טעמא: לפיכך - חטאת וכל הזבחים לבית הלל ולבית שמאי שאר זבחים חוץ מחטאת: נתן את הראשונה כתקנה - בשתיקה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנו כיפר וכשר הקרבן שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה ואין השניה מתרת את הבשר לפיכך אינה מפגלת: פיגול וחייבין עליו כרת - שאין מחשבת חוץ למקומו דשניה מוציאתו מידי פיגול שכבר הוקבע בראשונה שכבר קרבו כל מתיריו: שחיסר אחת מכל המתנות לא כיפר - כדיליף בברייתא בגמרא: לפיכך - הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא ניתר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר: גמ' ישפך - שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב דילפינן מיניה שתי מתנות שהן ארבע בפרק איזהו מקומן:שיאכלוהו טמאים - לא דמי לאכילת כלבים דבטמאים מיפסיל קודם אכילה משעת נגיעה ואפי' תחב לו חבירו מ"מ בהך (מחשבה אכילת) דבר אחר גורם לו שבלא אכילה יכול לפוסלו בנגיעה: בשר פסח שלא הוצלה - הא דתניא בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) דשאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה היינו בדבר שצריך היתר מזבח כגון בשר שנטמא לפני זריקה ולא דמי לבשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו וצריך לדקדק דהכא דרשינן אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה והתם מוקמינן ליה לרבות לן ויוצא: מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת כיפר כו' - לכאורה אתיא כבית שמאי דבית הלל כיון דמכשרי בחטאת לקמן וכפר אע"פ שלא נתן אלא אחד לא צריך קרא לשאר קרבנות וכן משמע בסוף שמעתין דקאמר וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר מנא להו סברי לה כבית הלל דאמרי אף חטאת שנתנה במתנה אחת כיפר וילפי כולהו מחטאת ונראה דאתיא אפי' כב"ה וקסבר האי תנא דלא ילפינן מחטאת משום דשתי מתנות שהן ארבע דשאר קרבנות ילפי' בפ' איזהו מקומן (לקמן זבחים דף נג:) מדכתיב סביב והוה אמינא שתים עשאן הכתוב כמתנה אחת ולא כיפר אי נמי משום דטובא סביב כתיבי ושנה לעכב ולקמן נמי אמרי' וכפר וכפר וכפר מפני הדין כו' מה דמים האמורים למטה שנתנן מתנה אחת כיפר אף דמים שלמעלה כן ולמטה מנא לן אם לא מודם זבחיך ישפך אלמא דבית הלל נמי דרשי ליה ומיהו יש לדחות ונראה לי (תוספת) דשאר זבחים ידע מדלא שנה בהן לעכב אבל חטאת לא נכשיר מטעמא דלא שנה אלא פשיטא ליה דגמר חטאת חיצון מחטאת פנימי לעכב אי לא אשכחן בעלמא דמצינן למיגמר מיניה דמתנה אחת כיפר א"כ על כרחיך לב"ש בעי הכא מנין דנגמר מחטאת דבעי שתי מתנות אע"ג דחטאת חמירא גילוי מילתא היא ללמוד סתום מן המפורש דאי לבית הלל מאי בעי מנין הא לא שנה לעכב ומהאי טעמא לא מצי למיבעי יהא כשרה בדיעבד בולא כלום דכפרה בכדי לא אשכחן: ברו"ך ע"כ: