זבחיםקז.
טוען את הדף…
רָבָא אָמַר: כִּדְרַבִּי יוֹנָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָה: אָתְיָא ״שָׁם״–״שָׁם״; מָה לְהַלָּן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אַף כָּאן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר. אַשְׁכְּחַן מוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁהֶעֱלָן לַחוּץ; מוּקְטְרֵי חוּץ שֶׁהֶעֱלָן לַחוּץ מִנַּיִן? אָמַר רַב כָּהֲנָא, אָמַר קְרָא: ״וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר״ – עַל הַסְּמוּכִין תֹּאמַר. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: מִי כְּתִיב ״וַעֲלֵיהֶם״?! ״וַאֲלֵיהֶם״ כְּתִיב! אֶלָּא כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר״ – לְעָרֵב פָּרָשִׁיּוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָתְיָא הֲבָאָה–הֲבָאָה; מָה לְהַלָּן מוּקְטְרֵי חוּץ, אַף כָּאן מוּקְטְרֵי חוּץ. מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי, הָא דִּתְנַן: שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ כָּרֵיתוֹת בְּתוֹרָה – תְּלָתִין וְשַׁב הָוְיָין, דְּאִיכָּא הַמַּעֲלֶה וְהַמַּעֲלֶה! קַשְׁיָא. וְהָדִתְנַן: הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ – חַיָּיב, מְנָלַן? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא: ״דָּם יֵחָשֵׁב״ – לְרַבּוֹת הַזּוֹרֵק. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אוֹ זָבַח״ – לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַאי ״אוֹ זָבַח״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? לְחַלֵּק. וְרַבִּי עֲקִיבָא, לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לֹּא יְבִיאֶנּוּ״. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: עַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶחָסֵר. וְרַבִּי עֲקִיבָא – נָפְקָא לֵיהּ מִ״לַּעֲשׂוֹת אוֹתוֹ״. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – חַד לְמוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁחָסְרוּ וְהֶעֱלָן בַּחוּץ, וְחַד לְמוּקְטְרֵי חוּץ שֶׁחָסְרוּ (וְהֶעֱלוּ) [וְהֶעֱלָן] בַּחוּץ. וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יָכוֹל מוּקְטְרֵי פָּנִים שֶׁחָסְרוּ (וְהֶעֱלוּ) [וְהֶעֱלָן] בַּחוּץ חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ״ – עַל הַשָּׁלֵם חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶחָסֵר. וְרַבִּי עֲקִיבָא – מוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁחָסְרוּ (וְהֶעֱלוּ) [וְהֶעֱלָן] בַּחוּץ, חַיָּיב. וְרַבִּי עֲקִיבָא, הַאי ״דָּם יֵחָשֵׁב״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? לְרַבּוֹת שְׁחִיטַת הָעוֹף. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט״. וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ, הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: עַל הַשּׁוֹחֵט הוּא חַיָּיב, וְלֹא עַל הַמּוֹלֵק. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – נָפְקָא לֵיהּ מִ״זֶּה הַדָּבָר״. דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר יִשְׁחַט״ – אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹחֵט בְּהֵמָה; שָׁחַט עוֹף מְנָא לַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט״. יָכוֹל אַף הַמּוֹלֵק? וְדִין הוּא: מָה שְׁחִיטָה דְּאֵין דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁירָהּ בִּפְנִים, חַיָּיב, מְלִיקָה שֶׁדֶּרֶךְ הֶכְשֵׁירָהּ בְּפָנִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶה הַדָּבָר״. וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ: הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִגְזֵירָה שָׁוָה. וְהָא דִּתְנַן: הַקּוֹמֵץ וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ פָּטוּר – מְנָלַן? וּמֵהֵיכָא תֵּיתֵי דְּחַיָּיב? תֵּיתֵי מִשְּׁחִיטָה – מָה לִשְׁחִיטָה, שֶׁכֵּן נִפְסֶלֶת שֶׁלֹּא לְאוֹכְלִין בְּפֶסַח! תֵּיתֵי מִזְּרִיקָה – מָה לִזְרִיקָה, שֶׁכֵּן זָר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה!ה"ג דאמר רבי יונה אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה - איתקש שאר עשיות להעלאה מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף שחיטה לא ענש אלא א"כ הזהיר: אשכחן מוקטרי בפנים שהעלן בחוץ - שחוטי פנים שהיו עומדים להקטירן בפנים והעלו בחוץ חייב כדכתיב בהעלאה (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו בראויין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר: מוקטרי חוץ - שחוטי חוץ שעומדין ליקטר בחוץ ולא בפנים: ואליהם תאמר - זהו תחילת פרשת העלאה וסמוכה לפרשת שחוטי חוץ על הראשונים דמשתעי בשחוטי חוץ שאמר שאם העלו בחוץ חייב ועליהם קרינן: ואליהם כתיב - לשון קושיא הוא: ה"ג אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות - וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלן בחוץ חייב: ל"ו כריתות בתורה - וקחשיב התם המעלה בחוץ והוינן בה מניינא למה לי ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת הא תרתי נינהו לחיובא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ דכיון דגמרת להו בהיקשא או בגזירה שוה הוה ליה כל חד וחד גוף עבירה וחייב על כל אחת ואחת אפילו בהעלם אחד וניתני שלשים ושבע והא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כי היכי דקא חשיב המחלל את השבת והעובד עבודת כוכבים בחדא ואע"ג דטובא חיובי איכא דהכי שנינו בכריתות ואקשינן עלה שבת ועבודת כוכבים [ומשני] תנא חילוקין שלהן במקומן דתנן במסכת שבת (דף עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ודעבודת כוכבים תנינא בסנהדרין (דף ס:) אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך אבל הכא לא תנא בהדיא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ ואף על גב דאיכא למשמע מפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן בהדיא מיהא לא תנינהי בתרתי: והא דתנן - לקמן במתניתין (דף קי.) הזורק [מקצת] דמים בחוץ שלא נתן ארבע מתנות אלא מתנה אחת חייב דהויא זריקה בפנים דכוותיה דתנן (לעיל זבחים דף לו:) כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר: מנלן - דאיחייב אזריקת דם בחוץ הא שחיטה והעלאה הוא דכתיבן: דם יחשב דם שפך - לרבות את הזורק והאי קראי בשחוטי חוץ כתיבי: או זבח - כתיב גבי העלאה או לרבות את הזורק: לחלק - דלא תימא עד דמסיק עולה ושלמים: לא יביאנו - משמע חד: ואינו חייב על החסר - לקמן פליגי בה איכא למאן דאמר על אבר חסר ואיכא למאן דאמר על בהמה חסירה עד שיעלה כל הבהמה ואיכא למאן דאמר על הקטרה חסירה כגון פחות מכזית: אותו - שלם משמע: חד למוקטרי פנים כו' - דאי כתב חד הוה אמינא הני מילי מוקטרי חוץ אבל מוקטרי פנים מיחייב דהא מהדרינן פוקעין דחסרו אלמא הקטרה היא: והא תניא - בניחותא: ור"ע סבר מוקטרי פנים - שחוטי פנים שחסרו כגון פקעו מעל האור והעלן בחוץ חייב דהא מהדרינן פוקעין: ור' ישמעאל נפקא ליה מאו אשר ישחט - אע"ג דאיצטריך מחוץ למחנה כדלקמן אפילו הכי אשר ישחט יתירא הוא דמצי למיכתב אל מחוץ למחנה אייתר ליה אשר ישחט לרבות שחיטת העוף: ההוא מיבעיא ליה השוחט העוף חייב ואינו חייב על המולק - והילכך איצטריכו תרוייהו דאי כתיב אשר ישחט לרבות שחיטת העוף הוה אמינא כל שכן מליקה שהיא דרך הכשירו בפנים להכי כתיב דם שפך לרבות את העוף והדר כתיב אשר ישחט למעוטי מולק: אין לי אלא שוחט בהמה - כדכתיב אשר ישחט שור או כשב: ומה שחיטה - שאין זה דרך הכשירו של עוף בפנים חייב עליה בחוץ מליקה לא כ"ש: ת"ל זה הדבר - אשר צוה וגו' וסמיך ליה אשר ישחט שחיטה ולא מליקה: לגזירה שוה - מפורשת ביש נוחלין (ב"ב דף קכ:) ובנדרים בפרק בתרא (דף עח.): הקומץ מנחה בחוץ - ולא הקטיר פטור: מנא ליה - דפטור: ופרכינן מהי תיתי לחיובא - דאיצטריך קרא למיפטריה: מה לשחיטה שכן פוסלת בפסח ששחטו שלא לאוכלין - כגון לחולה וזקן שאין יכול לאכול כזית כדכתיב (שמות י״ב:ד׳) איש לפי אכלו תכוסו תאמר בקומץ מנחה דלא שייך פסול שלא לאוכליו ובקבלה נמי אפילו בפסח לא מיפסלא כדאמרן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סא.) רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר כוס לי טלה זה דבשחיטה לחודה הוא דפסלה מחשבת אוכלין: תיתי מזריקה - דלא פסלה שלא לשם אוכלין בפסח ומחייב עלה בחוץ וה"ה לקמיצה וקבלה: שכן זר חייב עליה מיתה - מה שאין כן בקמיצה וקבלה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה כדאמרינן פרק בראשונה בסדר יומא (דף כד.) והני תרוייהו יש אחריהן עבודה:ה"ג דאמר רבי יונה - בפ"ק דכריתות (דף ג:) מהיקשא יליף: הני תלתין ושב הויין דאיכא המעלה והמעלה - דכיון דגמרת להו בהיקשא או בגזירה שוה הוה ליה כל חד וחד גוף עבירה וחייב על כל אחת ואחת אפי' בהעלאה אחת והשוחט ומעלה נמי דקתני התם בתרתי לא ידעינן בהו תרתי לאוי אלא בגזירה שוה פי' בקונטרס והא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כי היכי דקא חשיב המחלל את השבת בחדא ואע"ג דטובא חיובי איכא דהכי שנינן לה בכריתות (דף ג:) דאקשינן עליה שבת ועבודת כוכבים תנא חלוקים שלהן במקומן דתנן במס' שבת (דף עג:) אבות מלאכות מ' חסר אחת ודעבודת כוכבים תנינן בסנהדרין (דף ס:) אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך אבל הני לא תנא הכא בהדיא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ ואע"ג דאיכא למשמעה מפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן בהדיא מיהא לא תננהי בתרתי עכ"ל וקצת תימה גבי עבודת כוכבים היכי קאמר התם בפ' קמא דכריתות (דף ג:) דקתני יתהון אבינכיהון פירוש במקומן הא ליכא למשמע ממתני' דד' מיתות אלא חיוב חטאת אהנך עבודות אבל חילוק חטאות לא שמעינן מינה: דאיכא המעלה והמעלה קשיא - קשה מהא דלא משני ההיא דכריתות (ג"ז שם) כרבי יוסי הגלילי דפטר מוקטרי חוץ: מאי עביד ליה לחלק - תימה דהך סוגיא דלא כרבא אלא כאביי דפ' השואל (ב"מ דף צה:) דסבר לה כרבי יאשיה דפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו:) דבעי קרא לחלק גבי אביו ואמו: חד למוקטרי פנים שחסרו וחד למוקטרי חוץ שחסרו - הכא לא שייך למילף מואליהם תאמר או הבאה הבאה משום דבפנים טעמא דמהדרינן פוקעין וחשיבה הקטרה ולא שייך למילף למוקטרי חוץ: