זבחיםלד:
טוען את הדף…
וּפָסוּל. תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! תְּיוּבְתָּא. וְכוּלָּן שֶׁקִּיבְּלוּ כּוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: פָּסוּל – מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁירַיִם? אֲמַר לֵיהּ: אֵין עוֹשֶׂה שִׁירַיִם אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, הוֹאִיל וּמְרַצֶּה לְפִיגּוּלוֹ. רַב זְבִיד מַתְנֵי הָכִי – בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כּוֹס פָּסוּל, מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁירַיִם? אֲמַר לֵיהּ: פָּסוּל גּוּפֵיהּ מַאי סְבִירָא לָךְ? אִי פָּסוּל מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם – כּוֹס פָּסוּל נָמֵי מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם. אִי פָּסוּל לָא מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם – כּוֹס פָּסוּל נָמֵי לָא מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם. רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מַתְנֵי הָכִי – בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי (מֵרָבָא) [מֵרַבָּה]: כּוֹס, מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת חֲבֵירוֹ דָּחוּי אוֹ שִׁירַיִם? אֲמַר לֵיהּ: פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, לְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר: ״אֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ״, לְמַטָּה הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ״. מִנַּיִן לְחַטָּאת שֶׁקִּיבֵּל דָּמָהּ בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת, וְנָתַן מַתָּנָה אַחַת מִזֶּה וּמַתָּנָה אַחַת מִזֶּה – שֶׁכּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְסוֹד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ״. יָכוֹל נָתַן אַרְבַּע מַתָּנוֹת מִכּוֹס אֶחָד, יְהוּ כּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְסוֹד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת דָּמוֹ״. הָא כֵּיצַד? הוּא נִשְׁפָּךְ לַיְסוֹד, וְהֵן נִשְׁפָּכִין לָאַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן לְחַטָּאת שֶׁקִּיבֵּל דָּמָה בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת וְנָתַן אַרְבַּע מַתָּנוֹת מִכּוֹס אֶחָד, שֶׁכּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְסוֹד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ״. וְהָכְתִיב: ״וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ״! אָמַר רַב אָשֵׁי: הָהוּא לְמַעוֹטֵי שִׁירַיִם שֶׁבְּצַוַּאר בְּהֵמָה. קִיבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל כּוּ׳. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן פָּסוּל, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״פָּסוּל״ – טָמֵא, דַּחֲזֵי לַעֲבוֹדַת צִיבּוּר; אֲבָל שְׂמֹאל – לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן שְׂמֹאל – דְּאִית לֵיהּ הֶכְשֵׁירָא בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים; אֲבָל כְּלֵי חוֹל – לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן כְּלֵי חוֹל – מִשּׁוּם דַּחֲזוּ לְקַדּוֹשִׁינְהוּ; אֲבָל הָנָךְ – אֵימָא לָא. צְרִיכָא. וְלֶיהֱוֵי לֵיהּ דָּחוּי! אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָא מַנִּי – חָנָן הַמִּצְרִי הוּא, דְּלֵית לֵיהּ דְּחוּיִין. דְּתַנְיָא, חָנָן הַמִּצְרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דָּם בַּכּוֹס, מֵבִיא חֲבֵירוֹ וּמְזַוֵּוג לוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ – לָא הָוֵי דָּחוּי. אָמַר רַב שַׁיָּיא: כְּוָותֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי מִסְתַּבְּרָא. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ דְּחוּיִין – רַבִּי יְהוּדָה; דִּתְנַן, וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם – יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם; וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ דְּאָמַר: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ – לָא הָוֵי דָּחוּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס אֶחָד הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבֶת, וְזוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. שְׁמַע מִינַּהּ: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ – לָא הָוֵי דָּחוּי! שְׁמַע מִינַּהּ. גּוּפָא – תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס אֶחָד הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבֶת, שֶׁאִם יִשָּׁפֵךְ אֶחָד מֵהֶם – נִמְצָא שֶׁהוּא מַכְשִׁירוֹ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא לֹא נִתְקַבֵּל בִּכְלִי! מְנָא יָדְעִי? אֶלָּא שֶׁמָּא לֹא נִתְקַבֵּל בִּכְלִי! אָמַר לָהֶן:פסול מהו שיעשה שירים - מי שהוא פסול לעבודה: מהו שיעשה שיריים - אם קבל וזרק מהו שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק ויכשר הקרבן מי אמרינן כיון דזרק פסול שוייה לדם שבצואר שיריים ותו לא מיחזי לזריקה או דלמא לא אלימא זריקת פסול לשוייה לדם שבצואר בהמה שירים ויחזור הכשר ויקבל: אין לך זריקה פסולה שעושה את השאר שירים - אלא זריקה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו: הואיל ומרצה לפיגולו - הואיל והויא זריקה מן התורה למיקבעיה פיגול ופסול: כוס פסול - כגון שיצא מהו שיעשה לדם שבצואר שירים אם זרקו כהן כשר לזה ולא יהא תקנה לקרבן שיחזור ויקבל: פסול גופיה מאי סבירא לך - אדם פסול שזרק מאי סבירא לך בשירים שבצואר בהמה דלא קמיבעיא לך: כוס מהו שיעשה את חבירו דחוי או שירים - כגון חטאת שקבל דמה בשני כוסות ונתן כל מתנותיו מאחד מהן חבירו שירים הוא ונשפך ליסוד דכתיב ואת כל הדם ישפך וגו' (ויקרא ד׳:י״ח): או דחוי הוא - דחייה בידים שלא ניתן ממנו על הקרנות וישפך לאמה שבעזרה המוציאה דמים לנחל קדרון: למעלה - בפרשה הוא אומר בשעיר נשיא בשירי הדם ואת דמו ישפך ולא כתיב כל דמו: למטה - בחטאת יחיד הוא אומר ואת כל דמה ישפך: והן נשפכין לאמה - דכוס עושה את חבירו דחוי: למעוטי שירים שבצואר בהמה - שהן נעשין שירים על ידי הדם הנתקבל וישפכו לאמה: וצריכא - לאשמועינן דאית להו תקנה בחזרה: דחזי לעבודת ציבור - כגון טמא דחזי לכתחלה בציבור הלכך גבי יחיד איכא תקנתא בחזרה: ביום הכיפורים - נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו: וניהוי דחוי - דהא נראה ונדחה ואמאי אית ליה תקנתא בחזרה: אפילו דם - שעיר הנעשה בפנים: בכוס - ומת המשתלח לא נדחה הדם אלא מביא שעיר אחר ומזווג להדם וכשר הדם למתנותיו וזה ישתלח ולשון אפילו דנקט משום דשלשה מחלוקות בדבר איכא למאן דאמר אפילו בעלי חיים נדחים דקתני ואם משהגריל מת אחד מהן יביא שנים ויגריל עליהם כבתחילה והנשאר ידחה ואיכא למאן דאמר מביא חבירו שלא בהגרלה דבעלי חיים אין נדחין והגרלה לא מעכבא אבל דם בכוס ומת המשתלח ישפך הדם דשחוטין נדחין ואין חוזרין ונראין ואתא חנן המצרי למימר אפילו דם בכוס מזווג ליה אחר: שבידו - לתקן להחזיר כי הנך דמתניתין אבל ההוא דמשתלח אין בידו מי יימר דיהבי ליה אחריני: ימות המשתלח - דאידחי ליה ויביא שנים אחרים: מדם התערובת - של פסחים: זורקו זריקה אחת - כדין פסח: כנגד היסוד - לאפוקי קרן דרומית מזרחית כדאמרי' לקמן שאם נשפך דמו של אחד מהן על ידי שהן רבים ונבהלים לעשות נמצא כוס זה מכשירו שהרי כולם מעורבים בו ואי משום דאיערוב בדם התמצית אמרינן לקמן רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם ולא אמרינן אידחי ליה בהתערבו הואיל ובידו לאוספו: והלא - זה שנשפך: לא נתקבל בכלי - היאך יהיה כשר הא קיימא לן נשפך מן הצואר על הרצפה ואספו פסול: מנא ידעי - רבנן שלא נתקבל והלא לא מעשה היא אלא סברא היא בעלמא דחייש לשמא נשפך דמו של אחד מהן: שמא לא נתקבל - ונמצא זורק דם פסול:פסול מהו שיעשה שירים - לדם שבצואר בהמה ולא יהיה עוד תקנה או יחזור הכשר ויקבל ויזרוק בפסול שקבל לא מיבעיא דהתנן יחזור הכשר ויקבל אלא בפסול שזרק מיבעיא ליה כדפירש בקונטרס וממתני' ליכא למידק קבלו אין זרק לא דאיכא לדחויי כדאמרינן בפירקין דלעיל לא תימא זרקו לא אלא אימא שחטו לא ומיהו למאן דאמר שלא במקומו כמקומו דמי מוכח לעיל דהוא הדין בזרק הפסול שיחזור הכשר ויקבל וה"ר אפרים מפרש דהך בעיא אמתני' דכל הפסולין שעלו לא ירדו קאי דלכתחלה לא יעלו וקמיבעיא אם זרק פסול מהו שיעשה שירים להיות נשפכין לכתחלה ליסוד כמו בכל שירי הדם או לא ואסור לזורקם לכתחלה וישפכו לאמה וקשה לפי' זה דהוה ליה למימר מהו שיעשה שירים או דחוי כדקאמר באידך בעיא כוס מהו שיעשה את חבירו שירים או דחוי ועוד אמרינן בהדיא בריש מסכת מעילה (דף ה.) גבי חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס הא קמ"ל דאע"ג דקיבל פסול וזרק וקבל כשר וזרק לאו כלום (פסול) מאי טעמא שירים נינהו ופריך והא בעי מיניה ר"ל מר' יוחנן פסול מהו שיעשה שירים וא"ל אין עושה שירים כי אם חוץ לזמנו מאי לאו אבל שאר פסולין אינן עושים שירים ומאי קשיא ליה הא מודה ריש לקיש דלכל היותר שירים הוי אבל מיבעיא ליה דשמא אפילו דחוי הוי ואם כן ממה נפשך אין טעון כיבוס ול"נ דלא קשיא מידי דאי שירים הוי א"כ הוי כשאר דמים כשרין שהשירים נשפכין ליסוד אבל שירים דקאמר התם דאין דמה טעון כיבוס היינו שירים ופסול אבל קשה (בסיפא) דקאמר מאי לאו בר משאר פסולין ומאי פריך אי שאר פסולין אינן עושים שירים א"כ ליהוי דחוי וכל שכן דאין דמה טעון כיבוס אבל לפי' רש"י אתי שפיר דאי אינו עושה שירים יחזור הכשר ויקבל והוי דם כשר וטעון כיבוס. ברו"ך: למעוטי שירים שבצואר בהמה - והא דאמר (לעיל זבחים כה.) דצריך שיקבל כל דמו של פר היינו למצוה: ולהוי דחוי - תימה אם נתן לפסול מה בכך מעשה איצטבא הוא מי גרע מנתן על האבן שהרי לא פריך הכי אמתניתין דאמר פרק הוציאו לו (יומא נג:) דקתני יצא והניחו על כן הזהב שבהיכל ועוד תיקשי ליה קרא דמייתי לעיל בפרק קמא (דף יד.) ויזרקו הכהנים (את הדם) ונראה דהא דפריך וליהוי דחוי לא קאי אונתן לפסול דאין זה אלא מעשה איצטבא בעלמא אלא פריך אנתן לכלי חול ואנשפך מן הכלי על הרצפה: כל שבידו לא הוי דחוי - ענפיו מרובין מעליו דסוכה (דף לג.) אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביום טוב וגבי כסוי הדם (חולין דף פז.) דקרי ליה דחוי כשכיסהו הרוח ונתגלה כיון דאין מצוה לבטל הדחוי לא חשיב בידו ולא דמי להכא דמצוה לאוספו והפריש קרבן והמיר דת דלעיל בפרק קמא (זבחים דף יב:) אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור: