Zevachim 30b · Talmud

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי מַגְּעַתְּ לְהוּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא פְּלִיגִי! וְלָא פְּלִיגִי?! וְהָא מִיפְלָג פְּלִיגִי! אֲמַר לֵיהּ: פְּלִיגִי בְּמַאי דִּפְלִיגִי, וְלָא פְּלִיגִי בְּמַאי דְּלָא פְּלִיגִי. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאָמַר ״תָּחוּל זוֹ וְאַחַר כָּךְ (אָמַר) תָּחוּל זוֹ״ – דִּבְרֵי הַכֹּל לָא חָיְילָא; ״לֹא תָּחוּל זוֹ אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה זוֹ״ – דִּבְרֵי הַכֹּל חָיְילָא; כִּי פְּלִיגִי, דְּאָמַר: ״תְּמוּרַת עוֹלָה תְּמוּרַת שְׁלָמִים״. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״תְּמוּרַת עוֹלָה וּשְׁלָמִים״ וַאֲמַר ״תְּמוּרַת עוֹלָה תְּמוּרַת שְׁלָמִים״ – שְׁמַע מִינַּהּ מִיהְדָּר קָא הָדַר בֵּיהּ. וְרַבִּי יוֹסֵי – אִי אֲמַר: ״תְּמוּרַת עוֹלָה וּשְׁלָמִים״ – הֲוָה אָמֵינָא פַּלְגָא תְּמוּרַת עוֹלָה וּפַלְגָא תְּמוּרַת שְׁלָמִים; לְהָכִי אֲמַר: ״תְּמוּרַת עוֹלָה תְּמוּרַת שְׁלָמִים״ – לְמֵימְרָא דְּכוּלַּהּ עוֹלָה וְכוּלַּהּ שְׁלָמִים הָוְיָא. אֲמַר לֵיהּ: הוּא אָמַר לָא פְּלִיגִי, וַאֲנָא אָמֵינָא פְּלִיגִי. אָמַר עוּלָּא וְאִיתֵּימָא רַב אוֹשַׁעְיָא: אֶפְשָׁר יָדְעִין חַבְרִין בַּבְלָאָה – ״כְּזַיִת״ ״כְּזַיִת״ תְּנַן, אוֹ ״כְּזַיִת״ ״וּכְזַיִת״ תְּנַן? ״כְּזַיִת״ ״כְּזַיִת״ תְּנַן – אֲבָל ״כְּזַיִת״ ״וּכְזַיִת״ דִּבְרֵי הַכֹּל עֵירוּב מַחְשָׁבוֹת הָוֵי; אוֹ דִלְמָא ״כְּזַיִת״ ״וּכְזַיִת״ תְּנַן, דִּלְרַבִּי יְהוּדָה פְּרָטָא הָוֵי – וְכׇל שֶׁכֵּן ״כְּזַיִת״ ״כְּזַיִת״? תָּא שְׁמַע, דִּבְעָא מִינֵּיהּ לֵוִי מֵרַבִּי: חִישֵּׁב לֶאֱכוֹל כְּזַיִת לְמָחָר בַּחוּץ, מַהוּ? אָמַר לוֹ: זוֹ שְׁאֵילָה! עֵירוּב מַחְשָׁבוֹת הָוֵי. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: לֹא מִשְׁנָתֵינוּ הִיא?! לֶאֱכוֹל כְּזַיִת בַּחוּץ כְּזַיִת לְמָחָר; כְּזַיִת לְמָחָר כְּזַיִת בַּחוּץ; כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר; כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. הָא אִידַּךְ – עֵירוּב מַחְשָׁבוֹת הָוֵי! אֲמַר לֵיהּ: הוּא שָׁאַל בִּי דְּבַר חָכְמָה, וְאַתְּ אָמַרְתָּ מִשְׁנָתֵינוּ?! לְדִידָךְ דְּאַתְנִיתָךְ תַּרְתֵּי – לָא קַשְׁיָא לָךְ; לְדִידֵיהּ דְּלָא אַתְנִיתֵיהּ אֶלָּא חֲדָא, וְשַׁמְעִינְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא גָרְסִי תַּרְתֵּי – וְסָבַר: דִּידִי דַּוְוקָא, וְדִידְהוּ עֵירוּב מַחְשָׁבוֹת הָוֵי? אוֹ דִלְמָא דִּידְהוּ דַּוְוקָא, וּלְדִידִי שַׁיּוֹרֵי שַׁיַּיר לִי; וּמִדְּשַׁיַּיר לִי לְדִידִי הָא – שַׁיַּיר לְהוּ לְדִידְהוּ נָמֵי בְּהָךְ? וְהֵי אַתְנְיֵיהּ? אִילֵּימָא ״כְּזַיִת״ ״וּכְזַיִת״ אַתְנְיֵיהּ – הַאי לָאו שִׁיּוּרָא הוּא! אֶלָּא ״כְּזַיִת״ ״כְּזַיִת״ אַתְנְיֵיהּ. וְתִיבְּעֵי לֵיהּ ״כְּזַיִת״ ״וּכְזַיִת״! סְבַר: אִיבְעֵי מִינֵּיהּ חֲדָא – דְּשָׁמַעְנָא תַּרְתֵּי. דְּאִי בָּעֵינָא ״כְּזַיִת״ ״וּכְזַיִת״ – הָא נִיחָא אִי אָמַר לִי כְּלָלָא, כׇּל שֶׁכֵּן ״כְּזַיִת לְמָחָר בַּחוּץ״; אֶלָּא אִי אָמַר לִי פְּרָטָא – אַכַּתִּי ״כְּזַיִת לְמָחָר בַּחוּץ״ קָא מִיבַּעְיָא לִי. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי – הָתִינַח אִי אָמַר לֵיהּ ״כְּזַיִת לְמָחָר בַּחוּץ״ פְּרָטָא, כׇּל שֶׁכֵּן ״כְּזַיִת״ ״וּכְזַיִת״; אֶלָּא אִי אָמַר לֵיהּ כְּלָלָא, אַכַּתִּי ״כְּזַיִת״ ״וּכְזַיִת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אִם כֵּן מִרְתָּח רָתַח:

כי מגעת להו - אם תרצה לקרב את דבריהם קרובים הם להיות שוים דתרוייהו לית להו תפוס לשון ראשון כדמפרש לקמיה והלכך אפילו רבי מאיר דתמורה בשחיטה לא סבר לה כר' יהודה: ול"פ - בתמיה: והא שמעי' להו דפליגי ואמר ליה פליגי במאי דפליגי - כדמפרש ואזיל: ול"פ במאי דלא פליגי - והאי ל"פ דקאמר הכי קאמר ל"פ בתפוס לשון ראשון אלא בדעתיה דגברא בהוכחת דיבורו על מחשבתו אבל תרווייהו אית להו דבתר כוונתו אזלינן: הכל מודים היכא דאמר תחול תמורת עולה ואח"כ תחול תמורת שלמים דברי הכל לא חיילא - דאין קדושה חלה על קדושה: חיילא - הואיל ונתכוון לכך ותרעה ויהא דמי חציה עולה ודמי חציה שלמים: מיהדר קהדר ביה - ולחזור אי אפשר: ורבי יוסי - אמר לך האי גברא לא מיהדר קהדר אלא לכך נתכוון וסבר אי אמינא (תורת) תמורת עולה ושלמים משתמע פלגא עולה פלגא שלמים וקדושה ואינה קריבה דאי איפשר להקריב לחצאין אימא תמורת עולה תמורת שלמים כי היכי דתפשוט קדושת עולה בכולה וקדושת שלמים בכולה וטעי דסבר השתא קרבה הלכך לתרוייהו איכוין ודבריו קיימין ותימכר: ה"ג להכי אמר תמורת עולה תמורת שלמים למימרא דכולה עולה כולה שלמים - וכ"ך קבלת"י בתמור"ה שמעינן מיהא מדרבה בר בר חנה דהיכא דאמר תמורת עולה ושלמים מודה רבי מאיר אלמא לאו כרבי יהודה סבירא ליה דמתני' להא דמיא דלכך נתכוון תחלה והא דאמר כזית כזית תרי זימני משום דבעא למיחשב בשני זיתים ועל כרחך לאו מיהדר הוא דכמה זתים יש בה: אמר ליה - רב דימי לאביי ומדרבה בר בר חנה מותבת לי איהו אמר לא פליגי ואנא אמינא פליגי אף באומר תמורת עולה ושלמים שנתכוון לשניהם אית ליה לרבי מאיר תפוס לשון ראשון כר' יהודה: כזית כזית תנן - דלרבי יהודה הוי פרטא וכשתי מחשבות נינהו ואפילו בעבודה אחת ותפוס לשון ראשון אבל כזית וכזית דחד דבורא הוא עירוב מחשבות ואינו פגול: ת"ש - דכזית וכזית תנן וכ"ש כזית כזית: דבעא מיניה לוי מרבי כזית למחר בחוץ - חישב על זית לאכלו למחר חוץ למקומו לר' יהודה מהו מי אמרי' בהא מודי רבי יהודה וחדא מחשבה מעורבת היא דאההוא גופיה דקחשיב לאכול למחר חשיב בחוץ וכחדא אכילה או דלמא תפוס לשון ראשון לעולם: זו שאילה - בניחותא שאילה גדולה שאלת: עירוב מחשבות הוי - אפי' לר' יהודה: לא משנתינו היא זו - ואמאי קלסת ליה הא מתניתין היא דעירוב מחשבות הוי מדנקט פלוגתייהו בכזית למחר כזית בחוץ דהוי שתי אכילות בהא הוא דפליג ר' יהודה הא כזית למחר בחוץ דבחדא אכילה קחשיב לאוכלו למחר חוץ למקומו מודי: הוא שאלני דבר חכמה - לפום מאי דאתניתיה: לדידך הוא דאתניתך במתניתין תרתי - לך שניתים במחלוקותם דבין בכזית כזית בין בכזית וכזית פליגי: לא קשיא לך - דאמרת מדתנינן הך תרתי ולא תנן הך שמע מינה בהא מודי רבי יהודה: לדידיה דלא אתניתיה אלא חדא - ללוי שלא שניתי לו במחלוקותם אלא אחת מהם ולקמן מפרש דכזית כזית אתנייה: ושמעינהו להו לרבנן - דבי מדרשא שאר תלמידיי דקא גרסינן תרתי כמו ששניתי לך ולא ידע לוי אם מעצמם הוסיפוה או אני שניתיה להם ומשום הכי מספקא ליה הך שלישי דסבר הי דוקא משנתו או משנתיהם: דידי דוקא - דבכזית כזית הוא דפליגי ודידהו דכזית וכזית עירוב מחשבות הוי ולא קבלוה מרבי אלא הם טעו והוסיפוה וכ"ש כזית למחר בחוץ הוי עירוב מחשבות או דלמא דידהו דוקא ומפיו שמעוה ולדידי שיורי שייר לי ולא שנאה ולעולם אף בה נחלקו ואע"פ שלא היה לי ללומדה מצד ששנה לי: וכי היכי דשייר לי - הך דכזית וכזית שייר להו נמי הך דכזית למחר בחוץ ולא שנאה להם ולעולם אף בה נחלקו הילכך דבר חכמה שאל: והי אתנייה - דלא הוה ליה למילף הך מיניה: אילימא כזית וכזית אתנייה - ולרבי יהודה פרטא הוי האי לאו שיורא הוא דממילא מצי למילף דכל שכן כזית כזית וכיון דלא שייר ליה מידי הוי ליה למשמע דאי בהא דכזית למחר בחוץ נמי איפלוג הוה מתני לה ניהליה ודווקא אתנייה בדהנך הוא דפליגי אבל בהא מודה רבי יהודה: אלא כזית כזית אתנייה - דלא הוה ליה למילף מינה ההיא דכזית כזית וכי שמעינהו לרבנן דתנו לה איסתפק ליה אי אתנינהו רבי לדידהו ולדידיה שייריה אי לדידיה דווקא אתנייה ואינהו הא דאוספוה: ותיבעי ליה כזית וכזית - הואיל ומספקא ליה אי רבי אתנינהו לה אי לא: ה"ג הניחא אי אמר לי כללא כל שכן כזית למחר בחוץ אלא אמר לי פרטא אכתי כזית למחר בחוץ תיבעי לי אי הכי השתא נמי הניחא אי א"ל כזית למחר בחוץ פרטא כל שכן כזית וכזית אלא אי א"ל כללא אכתי כזית וכזית מיבעיא ליה א"כ מירתח רתח השתא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא: א"כ מירתח קא רתח - כלומר הכי סבר לוי איבעי מיניה הך דאישמע מיניה תרתי דאי אמר לי בה פרטא כ"ש כזית וכזית דתרי אכילות נינהו ואיכא לפלוגינהו בתרי דיבורי ואי אמר לי כללא בניחותא בלא רתיחה אישמע מיניה דהך הוא דהוי כללא אבל כזית וכזית פרטא וכדאתנינהו לרבנן דאם סבירא ליה בכזית וכזית נמי כללא מירתח רתח ומהדר לי בריתחא מאי תיבעי לך השתא כזית וכזית הוה לך למידק דהוי כללא מדלא אתניתא אלא כזית כזית פרטא הא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא לך ובעיין איפשיט דבעינן לעיל כזית כזית תנן או כזית וכזית תנן ש"מ דכזית וכזית תנן ומהכא אמרינן בגמ' דהאומר לחבירו בקדושין (דף מז.) ובגמרא דשבועת הפקדון (שבועות לח.) רבי היא דאמר ל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית פרטא הוי:

אמר ליה אביי והאמר רבה בר בר חנה כו' - לתרוייהו לית להו תפוס לשון ראשון כדמפרש לקמן והלכך רבי מאיר דתמורה בשחיטה לא כרבי יהודה סבירא ליה דשחיטה הויא כמו לחצות דאמר אביי דמודה רבי מאיר ולא כרבי יהודה ותימה דמאי מקשי ליה רבא לאביי לעיל והרי שחיטה דכי לחצות דמי ופליגי הלא ר' יהודה ודאי הוא דאית ליה תפוס לשון ראשון אבל רבי מאיר לא דלית ליה לאביי רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אלא מדאמר תמורה כו' שמע מינה מהדר קהדר ביה ואפילו אמר מתחלה נתכוונתי לומר שניהם לא מהימנינן ליה: כזית כזית תנן אבל כזית וכזית דברי הכל עירוב מחשבות הוי - מכאן הגי"ה רבינו תם הספרים דגרסינן בשבועות בסוף שבועת הפקדון (שבועות דף לח.) דלא לך לא לך אינו חייב אלא אחת דכללא הוי ואילו לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת דהוי פרטא והכא משמע איפכא דטפי הוי עירוב מחשבות כזית וכזית מכזית כזית וכן משמע התם בירושלמי דמדמי שאילת שלום בגט ללא לך ולא לך וגבי שאילת שלום אמרינן בגיטין (דף פז.) שאילו פסול ושאילו כשר. ברוך: קשה לי מלמחר בחוץ דאמר רבי מודה רבי יהודה בעירוב מחשבות והיינו כמו לחצות ולעיל דאמר רבא דלחצות פליגי ומייתי ראיה לאביי משחיטה דרבי יהודה ומאי ראיה הא רבי יהודה מודה ועוד דסבר רבא אינה לשחיטה אלא לבסוף וכיון דאין המחשבה חלה עד משהו אחרון כך שוה כזית למחר כזית בחוץ כמו כזית למחר וכזית בחוץ ופליגי לרבא ועוד תמורת עולה ושלמים דפליגי לרבא. ברו"ך: א"כ מרתח רתח - שלא היה לו להניח כזית וכזית ולשאל מכזית למחר בחוץ דמשמע דמדשבקיה דפשיטא ליה דפרטא הוא:

זבחים ל:

Navigate the library