זבחיםמח:
טוען את הדף…
וְכִי מִכָּאן אַתָּה לָמֵד?! וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעוֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת״! הָא לְמָה יָצָא – לִקְבּוֹעַ לוֹ מָקוֹם, שֶׁאִם לֹא שְׁחָטָהּ בַּצָּפוֹן פָּסוּל. אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ יָצָא; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן, וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעוֹלָה״ – זֶה בָּנָה אָב לְכׇל חַטָּאוֹת, שֶׁיְּהוּ טְעוּנוֹת צָפוֹן. אַשְׁכְּחַן שְׂעִיר נָשִׂיא – בֵּין לְמִצְוָה בֵּין לְעַכֵּב; שְׁאָר חַטָּאוֹת נָמֵי – אַשְׁכְּחַן לְמִצְוָה; לְעַכֵּב מְנָא לַן? דִּכְתִיב בְּכִשְׂבָּה וּכְתִיב בִּשְׂעִירָה. אֶלָּא ״אוֹתוֹ״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין שְׂעִיר נַחְשׁוֹן בַּצָּפוֹן. וְתַנְיָא: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר״ – לְרַבּוֹת שָׂעִיר נַחְשׁוֹן לִסְמִיכָה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְרַבּוֹת שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִסְמִיכָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתְרַבּוֹ לִסְמִיכָה – אִיתְרַבּוֹ נָמֵי לְצָפוֹן; קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: הָנִיחָא לְרַבִּי יְהוּדָה; לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב טָבִי לְרָבִינָא: וּלְרַבִּי יְהוּדָה מִי נִיחָא?! לְמַאי דְּאִיתְרַבִּי אִיתְרַבִּי, וּמַאי דְּלָא אִיתְרַבִּי לָא אִיתְרַבִּי! וְכִי תֵּימָא, אִי לָא מַעֲטֵיהּ קְרָא – הֲוָה אָמֵינָא תֵּיתֵי בְּבִנְיַן אָב; אִם כֵּן, סְמִיכָה גּוּפַהּ תֵּיתֵי מִבִּנְיַן אָב! אֶלָּא מִדּוֹרוֹת לָא גָּמְרִינַן; הָכָא נָמֵי מִדּוֹרוֹת לָא גָּמְרִינַן! וְאֶלָּא ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן? שׁוֹחֵט – מִדְּרַבִּי אַחִיָּא נָפְקָא! דְּתַנְיָא, רַבִּי אַחִיָּא אוֹמֵר: ״וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ עוֹמֵד בַּצָּפוֹן וּמְקַבֵּל בַּצָּפוֹן, וְאִם עָמַד בַּדָּרוֹם וְקִיבֵּל בַּצָּפוֹן פָּסוּל; יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן, וְאֵין הַשּׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן. אֶלָּא ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין בֶּן עוֹף בַּצָּפוֹן. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא בֶּן עוֹף טָעוּן צָפוֹן? וְדִין הוּא; וּמָה בֶּן צֹאן, שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ כֹּהֵן – קָבַע לוֹ צָפוֹן; בֶּן עוֹף, שֶׁקָּבַע לוֹ כֹּהֵן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתוֹ״. מָה לְבֶן צֹאן, שֶׁכֵּן קָבַע לוֹ כְּלִי! אֶלָּא, ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין פֶּסַח בַּצָּפוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא פֶּסַח טָעוּן צָפוֹן? וְדִין הוּא; וּמָה עוֹלָה, שֶׁכֵּן לָא קָבַע לוֹ זְמַן לִשְׁחִיטָתוֹ – קָבַע לוֹ צָפוֹן; פֶּסַח, שֶׁקָּבַע לוֹ זְמַן לִשְׁחִיטָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתוֹ״. מָה לְעוֹלָה, שֶׁכֵּן כָּלִיל! מֵחַטָּאת – מָה לְחַטָּאת, שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת! מֵאָשָׁם – מָה לְאָשָׁם, שֶׁכֵּן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים! מִכּוּלָּן נָמֵי – שֶׁכֵּן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים! לְעוֹלָם כְּדַאֲמַרַן מֵעִיקָּרָא: ״אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן״ – וְאֵין שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן. וּדְקַשְׁיָא לָךְ מִדְּרַבִּי אַחִיָּא נָפְקָא לַן – לָאו לְמַעוֹטֵי שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן; אֶלָּא אֵין שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן, אֲבָל מְקַבֵּל בַּצָּפוֹן. מְקַבֵּל מִ״לָּקַח״–״וְלָקַח״ נָפְקָא! ״לָקַח״–״וְלָקַח״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. אַשְׁכְּחַן שְׁחִיטָה בְּעוֹלָה – לְמִצְוָה, קַבָּלָה נָמֵי – לְמִצְוָה אַשְׁכְּחַן; שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה לְעַכֵּב מְנָלַן? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר שֵׁילָא: קַל וָחוֹמֶר; וּמָה חַטָּאת, הַבָּאָה מִכֹּחַ עוֹלָה – מְעַכֶּבֶת; עוֹלָה, שֶׁבָּאָה חַטָּאת מִכֹּחָהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּעַכֶּבֶת? מָה לְחַטָּאת, שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת! אָמַר רָבִינָא: הָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה – כְּלוּם מָצִינוּ טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר?! אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: וְלָא?!וכי מכאן - צריך ללמד לזה בפני עצמו והלא כל החטאות בכלל תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה וגו': לקבוע - לשנות עליו לעכב קיבועו בכך: או אינו - בא לעכב אלא לכתוב בו אותו דהוי מיעוטא וללמד זה בצפון ואין שעיר אחר בצפון כגון שעירי יוה"כ ושעירי עבודת כוכבים ושל מוספי המועדות ומה אני מקיים תשחט החטאת בשאר בהמות חוץ משעירים דאותו כתיב למעוטינהו: תלמוד לומר - בשעירת יחיד (ויקרא ד׳:כ״ט) ושחט את החטאת דהוה ליה למכתב ושחט אותה בנין אב הוא לכל חטאות ועיכובא מיהא לא נפקא לן מיניה דאיכא למימר למצוה איצטריך ולהביא שעירי חטאות דלא למעוטינהו מאותו דשעיר נשיא ולקמן פריך ואלא אותו למה לי: שאר חטאות נמי למצוה - אשכחן מתשחט החטאת: דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה - בכולם כתיב במקום אשר ישחט העולה וסגי ליה בשעירה ותילף מיניה כשבה למצוה וכי הדר כתביה בכשבה תנהו לענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא: ואין שעיר נחשון - שעירי חנוכת הנשיאים שלא באו על חטא: לכדתניא - דאיתרבי לסמיכה וס"ד לרבויי נמי לשחיטה בצפון להכי כתיב אותו למעוטי: על ראש השעיר - בשעיר נשיא כתיב והוה ליה למכתב על ראשו: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה - משום דמעטינהו ר' יהודה לסמיכה במס' מנחות (דף צב.) מהאי דשעיר המשתלח דכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי (ויקרא ט״ז:כ״א) החי טעון סמיכה ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה ור"ש דרש החי טעון סמיכה באהרן ואין שעיר עבודת כוכבים טעון סמיכה באהרן אלא בזקני העדה ומרבי ליה מהכא: הניחא לרבי יהודה - דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי צפון: למאי דלא איתרבי לא איתרבי - דהא רבויא גבי סמיכה כתיב וצפון מהיכא תיתי: הכי גרסינן להך סוגיא במנחות (דף נה:) וכי תימא אי לא מעטיה קרא הוה אמינא תיתי בבנין אב א"כ סמיכה גופה לשתוק קרא מיניה ותיתי מבנין אב: בבנין אב - מושחט את החטאת: סמיכה גופה נמי תיתי מבנין אב - דכתיב וסמך על ראש החטאת ומצי למכתב על ראשו אלא בנין אב הוא לכל ששמו חטאת שיטעון סמיכה: אלא כו' - מסקנא דקושיא היא סמיכה מאי טעמא איצטריך לרבויי משום דאי לא רבוייא לא הוה גמרינן קדשי שעה בבנין אב מקדשי דורות הכי נמי משחיטת צפון למה לי אותו למעוטי כל כמה דלא לימא קרא לא גמרי בבנין אב: לפי שמצינו שהמקבל כו' - מלקח ולקח כדלעיל: ולא שוחט בצפון - אין צריך שיעמוד בצפון שאם רצה עומד בדרום אצל צפון ויושיט ידו בצפון וישחוט: ה"ג אלא אותו בצפון ואין בן עוף בצפון דתניא יכול יהא בן עוף טעון צפון ודין הוא כו' ת"ל אותו מה לבן צאן כו': ואין בן עוף - מליקת תורין ובני יונה: שלא קבע לו כהן - דשחיטה בזר כשרה: בן עוף קבע לו כהן - [דכתיב] והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגו' (ויקרא א׳:י״ד-ט״ו): שכן קבע לו כלי - סכין לשחיטה מויקח את המאכלת (לקמן זבחים דף צז:) והתם עולה הואי וכן מזרק לקבל תאמר בבן עוף שנמלק בצפורן: ולא פסח בצפון - דלא תתייה בקל וחומר הואיל וקבע זמן לשחיטתו בין הערבים יקבע לו מקום נמי לצפון: מדרבי אליעזר בן יעקב נפקא לא גרס אלא הכי גרסינן ולא פסח בצפון דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר כו' וכן מצאתיה בספרים הראשונים: אינו דין שיקבע לו צפון תלמוד לומר אותו - גרסינן: מחטאת - אי לאו דמעטיה הוה מייתינן ליה מחטאת שאינה כליל וטעונה צפון: מכולהו נמי שכן קדשי קדשים - כלומר ואי בעי לאתויי נמי מכולהו במה הצד איכא למיפרכיה להא פירכא שכן קדשי קדשים: לאו למעוטי שוחט בצפון - אותו דגבי שעיר לאו למעוטי שוחט בצפון קאמרי דודאי מאותו דרבי אחיא נפקא אלא לרבויא מדוקיא דמיעוטא דשוחט בצפון דמקבל בצפון דהכי דרשינן אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון: קבלה נמי אשכחן - כדאמרן אבל מקבל בצפון: הא קשיא ליה - כלומר מהאי טעם דייק קל וחומר דידיה: טפל חמור מן העיקר - למד חמור מן המלמד כגון חטאת שבאה מכח עולה דעיקר צפון בעולה כתיב:הגה"ה אותו בצפון ולא שוחט בצפון - תימה ל"ל קרא הא אפילו לפני ה' לא בעי כדדרשינן לעיל בריש כל הפסולין (זבחים דף לב:) בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה' ויש לומר דהכא סובר כר"ש התימני דדריש התם האי כתוב בענין אחר: מה לבן צאן שכן קבע לו כלי - ותימה דלא פריך הכי בפ"ק דקדושין (דף לו:) ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזאתו בן עוף שקבע לו כהן במליקתו אינו דין שיקבע לו כהן בהזאתו ויש לומר דהתם דכל דינו בכהן לא שייך למיפרך מכלי ול"נ כיון דהדין הוי מהזאה לא שייך למיפרך מכלי דשחיטה וא"ת וליעביד הכא קל וחומר ממקום ומה בן צאן שלא קבע לו מזבח בשחיטתו קבע לו מקום צפון בן עוף שקבע לו מזבח במליקתו כדדרשינן (לקמן זבחים דף סה.) מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה אינו דין שיקבע לו צפון וזה אין לומר דסד"א דבן עוף כיון דחטאת קרייה רחמנא ליבעי צפון דזאת תורת החטאת דשמא דזאת תורת לא הוי אלא לנשחטות: אלא אין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון - תימה הא נמי מדרבי אחיא נפקא מדאיצטריך למעוטי שוחט מכלל דמקבל בצפון דאי לא דמקבל בצפון למה לי קרא למעוטי שוחט כדקאמר רבי אחיא לפי שמצינו שמקבל בצפון יכול אף זה כן ושמא רבי אחיא דריש ולקח לו יקח אבל אנן לא דרשינן ליה: קבלה נמי למצוה אשכחן - פי' בקונט' כדאמר אבל מקבל בצפון וקשה דמאותו דכתיב גבי עולה דרשינן ולא שוחט בצפון ומאותו דכתיב גבי חטאת דרשינן אבל מקבל בצפון וא"כ מקבל למצוה בעולה מנא לן וגבי אשם צריכי תרי קראי למצוה לקבלה ומקבל ועוד עיכובא במקבל בחטאת מנא לן דלא מצינו ששנה אלא על השחיטה ועל הקבלה אבל לא על המקבל וי"ל מכיון דאשכחן למצוה מקבל כקבלה ה"ה לעכב וכי האי גוונא אמרינן בפ"ק (לעיל זבחים ד.) נאמרה זביחה בחטאת ונאמרה זביחה בשלמים מה התם לא חלקת כו':