זבחיםצט.
טוען את הדף…
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר קְרָא: ״הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה״ – כֹּהֵן הַמְחַטֵּא יֹאכַל, שֶׁאֵינוֹ מְחַטֵּא אֵינוֹ אוֹכֵל. וּכְלָלָא הוּא?! וַהֲרֵי מִשְׁמָרָה כּוּלָּהּ – דְּאֵין מְחַטְּאִין, וְאוֹכְלִין! רָאוּי לְחִיטּוּי קָאָמְרִינַן. הֲרֵי קָטָן – דְּאֵינוֹ רָאוּי לְחִיטּוּי, וְאוֹכֵל! אֶלָּא מַאי ״יֹאכְלֶנָּה״ – יְחַלְּקֶנָּה. רָאוּי לְחִיטּוּי – חוֹלֵק, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְחִיטּוּי – אֵינוֹ חוֹלֵק. הֲרֵי בַּעַל מוּם – דְּאֵינוֹ רָאוּי לְחִיטּוּי, וְחוֹלֵק! בַּעַל מוּם רַחֲמָנָא רַבְּיֵיהּ: ״כׇּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים״ – לְרַבּוֹת בַּעַל מוּם. וְאֵימָא: ״כׇּל זָכָר״ – לְרַבּוֹת טְבוּל יוֹם! מִסְתַּבְּרָא בַּעַל מוּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן אוֹכֵל. אַדְּרַבָּה – טְבוּל יוֹם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, דִּלְאוּרְתָּא מִיחְזָא חֲזֵי! הַשְׁתָּא מִיהָא הָא לָא חֲזֵי. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִכְּדֵי מַאי ״יֹאכְלֶנָּה״ – יְחַלְּקֶנָּה; לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״יְחַלְּקֶנָּה״! מַאי ״יֹאכְלֶנָּה״? שְׁמַע מִינַּהּ: רָאוּי לַאֲכִילָה – חוֹלֵק, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה – אֵינוֹ חוֹלֵק. בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: בַּעַל מוּם וְהוּא טָמֵא, מַהוּ שֶׁיַּחְלְקוּ לוֹ? כֵּיוָן דְּלָא חֲזֵי וְרַחֲמָנָא רַבְּיֵיהּ – לָא שְׁנָא, מָה לִי טָמֵא מָה לִי בַּעַל מוּם; אוֹ דִלְמָא, רָאוּי לַאֲכִילָה חוֹלֵק, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה אֵינוֹ חוֹלֵק? אָמַר רַבָּה, תָּא שְׁמַע: כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן, וְאֵינוֹ אוֹכֵל, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעֶרֶב. שְׁמַע מִינַּהּ: רָאוּי לַאֲכִילָה בָּעֵינַן! שְׁמַע מִינַּהּ. בָּעֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: טָמֵא בְּקׇרְבְּנוֹת צִיבּוּר, מַהוּ שֶׁיַּחְלְקוּ לוֹ? מִי אָמְרִינַן: ״הַמְחַטֵּא״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְהַאי נָמֵי מֵחֵטְא הוּא; אוֹ דִלְמָא, רָאוּי לַאֲכִילָה חוֹלֵק, שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה אֵינוֹ חוֹלֵק? אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן, וְאֵינוֹ אוֹכֵל, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעֶרֶב. שְׁמַע מִינַּהּ: רָאוּי לַאֲכִילָה בָּעֵינַן! שְׁמַע מִינַּהּ. אוֹנֵן נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב כּוּ׳. אוֹנֵן נוֹגֵעַ?! וּרְמִינְהִי: אוֹנֵן וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים – צְרִיכִין טְבִילָה לַקּוֹדֶשׁ! אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּשֶׁטָּבַל, כָּאן בְּשֶׁלֹּא טָבַל. וְכִי טָבַל מַאי הָוֵי? הָא הָדְרָא עֲלֵיהּ אֲנִינוּת; דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: אוֹנֵן שֶׁטָּבַל – אֲנִינוּתוֹ חוֹזֶרֶת עָלָיו! לָא קַשְׁיָא; הָא דְּאַסַּח דַּעְתֵּיהּ, הָא דְּלָא אַסַּח דַּעְתֵּיהּ. הֶיסַּח הַדַּעַת – שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי בָּעֵי; דְּאָמַר רַבִּי יוֹסְטַאי בְּרַבִּי מָתוּן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֶיסַּח הַדַּעַת – צָרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי! לָא קַשְׁיָא; הָא דְּאַסַּח דַּעְתֵּיהּ מִטְּמֵא מֵת, הָא דְּאַסַּח דַּעְתֵּיהּ מִטְּמֵא שֶׁרֶץ. טְמֵא שֶׁרֶץ – טָמֵא מְעַלְּיָיא הוּא, הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ בָּעֵי! וְעוֹד, אֲפִילּוּ תְּרוּמָה נָמֵי! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בְּאוֹמֵר נִשְׁמַרְתִּי מִדָּבָר הַמְטַמְּאֵנִי, וְלֹא נִשְׁמַרְתִּי מִדָּבָר הַפּוֹסְלֵנִי. וּמִי אִיכָּא נְטִירוּתָא לְפַלְגָא?! אִין; וְהָתַנְיָא: עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל רֹאשׁוֹגמ' מחטא - זורק את הדם: וכללא הוא - ריש לקיש גופיה יליף ואזיל למילתיה ופריך לקרא עד דממילא מיתוקמא בחלוקה: משמרה כולה - לא זרקו את הדם אלא אחד זרק ע"י כולן וכולן חולקין ואוכלין: קטן - פסול לעבודה דנפקא לן מאיש מזרעך לדורותם בהכל שוחטין (חולין דף כד:) בסיפא ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות (דף עג.) איש כאחיו איש חולק ואין קטן חולק ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל ועוד כל זכר כתיב: יחלקנה - ומהכא נפקא לן מתני' דקתני טבול יום אינו חולק: כל זכר בכהנים יאכל לרבות בעל מום - ולקמן מוקמינן לה בפרקין (ד' קב) דלחלוקה רבייה דאי לאכילה לא אצטריך דהא בהדיא כתיב ביה (ויקרא כ״א:כ״ב) ומן הקדשים יאכל: שכן אוכל - כדכתיב ומן הקדשים יאכל: דלאורתא חזי - לעבודה כגון הקטר חלבים: רב יוסף אמר - לרבות טבול יום לחלוקה לא מצית אמרת הא אוקימנא מאי יאכלנה יחלקנה כו': ראוי לאכילה - בעל מום: כיון דלא חזי - לעבודה לחיטוי ואפילו מקמי טומאה ורחמנא רבייה לחלוקה הלכך מה לי כשהוא בעל מום לחודיה מה לי כשהוא טמא ובעל מום דהא לא קרינא ביה המחטא מעיקרא ופליג השתא נמי ניפלוג: או דלמא ראוי לאכילה בעינן - אבל בהקריבוהו טמאין לא מיבעי לן שהרי אינו נאכל דקי"ל בכיצד צולין (פסחים דף עו:) קרבנות ציבור באין בטומאה אבל אין נאכלין: מתני' דקתני אונן נוגע בשטבל לאנינותו בו ביום - והך טבילה לא בעיא הערב שמש דמעלה דרבנן בעלמא היא: אונן שטבל - בו ביום דאנינות בציר מחד יומא ליתיה כדכתיב ואחריתה כיום מר במ"ק (דף כא.): ה"ג אלא לא קשיא הא דאסח דעתיה כו' - ההיא דחומר בקדש דמצריך ליה טבילה: בדאסח דעתיה - משמירת גופו מפני שהוא אסור בקדשים לבו ביום: מטמא מת - מטומאת מת: מטמא שרץ - מטומאת שרץ: ועוד לתרומה נמי - ליבעי טבילה אלמה תנן התם צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה: ה"ג באומר נשמרתי מדבר המטמאני ולא מדבר הפוסלני ומדבר המטמאני טומאה דאורייתא דבעיא הערב שמש: הפוסלני - לאכילת קדשים מדרבנן דלא בעי הערב שמש וכן לגבי תרומה באומר נשמרתי מדבר הפוסלני בתרומה ושינויא דחיקא הוא ולא מיתוקם במסקנא הכי:והרי קטן דאין ראוי לחיטוי ואוכל - וא"ת אמאי לא משני קטן רחמנא רבייה כדמשני בתר הכי גבי בעל מום לבתר דמסיק מאי יאכלנה יחלקנה וי"ל כיון דקטן ובעל מום אוכל מאי אתא קרא לאשמועינן אי נדרוש שאינו מחטא אינו אוכל אי למעוטי טבול יום ומחוסר כיפורים הא נפקא לן בפ' הערל (יבמות דף עד:) מקרא אחרינא דהביא כפרתו אוכל בקדשים הילכך נדרוש אינו חולק א"נ אי הוה משני רבייה קרא תיקשי ליה אכתי מבעל מום כדפריך בסמוך: ה"ג ראוי לחיטוי חולק - ותימה הרי כה"ג אונן וטמא בקרבנות ציבור דראויין לחיטוי ואינם חולקין כדבסמוך י"ל דעיקר קרא אצטריך לדיוק שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק: ה"ג הא דאסח דעתיה כו' - היסח הדעת פוסל בקדשים והא דנקט אונן משום דרגיל לאסוחי דעתיה לפי שאינו יכול לאכול: מדבר המטמאני - טומאה דאורייתא דבעיא הערב שמש ולא מדבר הפוסלני לאכילת קדשים מדרבנן דלא בעיא הערב שמש [ה"ג רש"י ונראה דה"ג באומר לא נשמרתי מדבר הפוסלני לקודש אבל נשמרתי מדבר הפוסלני מתרומה] דאונן אסור לאכול קודש ולכך לא שמר עצמו מדבר הפוסלו לקודש ולא נתן לבו שיהא מותר לערב אבל לתרומה מותר אפילו [בו] ביום כדאמרינן זרות אמרתי לך ולא אנינות ולכך שמר עצמו מדבר הפוסלו לתרומה וא"ת מאי ניהו אותה טומאה דקאמר דטמא בה לקודש אבל לא לתרומה דקתני מתני' דחגיגה (דף כ:) צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה ומפרש ה"ר חיים כגון דאכל ככר שלישי של תרומה שגופו שני לקדש אבל לא לתרומה כדאמר בפרק שני דחולין (דף לג:) ובסמוך ליכא לפרושי הכי גבי (כלי) [לבי] על הסל ולא על המגריפה טמאה לפסול קודש ואינה פוסלת פירות תרומה שבסל דככר אינו פוסל כלי ואי משקין דמטמו כלי גזירה' משום משקה זב וזבה א"כ אפילו לתרומה נמי ואי משקין שנגעו לטבול יום דאינו תחלה אלא לקדש כדתנן (פרה מ"ח מ"ז) כל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מטבול יום א"כ אפילו קדש נמי לא מטמא רק לפסול כדאיתא במעילה ריש פ' חטאת העוף (מעילה דף ח.) וא"כ לא יטמאו המגריפה לפסול קדש דטמאה משמע לעשות פסול אחרי כן מדלא קאמר מגריפה פסולה דכי אמרינן פ"ק דפסחים (דף כ.) גבי הבשר טמא למאי אי למנות ראשון ושני בחיבת הקדש תפשוט דבעי ר"ל צריד של מנחות כו' לכך נראה לפרש דמשכחת לה במעת לעת שבנדה דאמרינן פ"ק דנדה (דף ו.) לקודש אבל לא לתרומה א"נ בבגדי תרומה דמדרס לקודש והא דאמר ולא שמרתיה מדבר הפוסלה אע"פ שמטמאה לקדש כל דבר שאינו (עושה שלישי ועושה) אחרי כן לקדש קרי פוסלה כמו שלישי של חולין: