זבחיםלו.
טוען את הדף…
בִּפְנִים – בַּחוּץ; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ – בִּפְנִים; שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים; שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים; שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים; וְשֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים; לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח; לֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ נָא; וּלְעָרֵב דָּמוֹ בְּדַם הַפְּסוּלִים – כָּשֵׁר. שֶׁאֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בְּחוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי בְּנוֹתָר; כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהִנִּיחַ, תְּנֵהוּ לְעִנְיַן מַחְשֶׁבֶת הִינּוּחַ. וְרַבִּי יְהוּדָה – הַאי קְרָא לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״ – לָמַדְנוּ לְתוֹדָה שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לְיוֹם וָלַיְלָה. חֲלִיפִין, וְולָדוֹת, תְּמוּרוֹת – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְשַׂר״. חַטָּאת וְאָשָׁם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶבַח״. וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר וְשַׁלְמֵי פֶסַח? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׁלָמָיו״. לַחְמֵי תוֹדָה, וְחַלּוֹת וּרְקִיקִים שֶׁבְּנָזִיר – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבָּנוֹ״ – כּוּלָּן קוֹרֵא אֲנִי בָּהֶן ״לֹא יַנִּיחַ״. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״לֹא תוֹתִירוּ״, מַאי ״לֹא יַנִּיחַ״? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהִינּוּחַ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַחְשֶׁבֶת הִינּוּחַ. הָתִינַח לְהָנִיחַ, לְהוֹצִיא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְעוֹד, טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה סְבָרָא הוּא! דְּתַנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתֶּם מוֹדִים שֶׁאִם הִנִּיחוֹ לְמָחָר – שֶׁהוּא פָּסוּל? אַף חִישֵּׁב לְהַנִּיחוֹ לְמָחָר – פָּסוּל. אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה סְבָרָא הוּא?! וְנִיפְלוֹג נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּכוּלְּהוּ! בְּהֵי נִיפְלוֹג? בְּשׁוֹבֵר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ נָא – זִיבְחָא גּוּפֵיהּ מִי מִיפְּסִיל?! עַל מְנָת שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים וְשֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים – זִיבְחָא גּוּפֵיהּ מִי מִיפְּסִיל?! שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים וְשֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים – זִיבְחָא גּוּפֵיהּ מִי מִיפְּסִיל?! לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: כֹּל כְּמִינֵּיהּ?! לְעָרֵב דָּמָן בְּדַם הַפְּסוּלִין – רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם. לִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה, לְמַטָּה לְמַעְלָה – רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שֶׁלֹּא לִמְקוֹמוֹ נָמֵי מְקוֹמוֹ קָרֵינָא בֵּיהּ. וְלִיפְלוֹג בַּנִּיתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנְּתָנָן בַּחוּץ, וְהַנִּיתָּנִין בַּחוּץ שֶׁנְּתָנָן בִּפְנִים! קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: בָּעֵינַן מְקוֹם שֶׁיְּהֵא מְשׁוּלָּשׁ – בְּדָם, בְּבָשָׂר וּבְאֵימוּרִין. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הַאי סְבָרָא?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״דָּבָר רָע״ – רִיבָּה כָּאן חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם וְחַטָּאת שֶׁנִּכְנַס דָּמָהּ לִפְנִים, פְּסוּלָה. וְלֵית לְרַבִּי יְהוּדָה שְׁלִישִׁי?! וְהָתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג – כָּשֵׁר. הָא בְּמֵזִיד – פָּסוּל; וְקַיְימָא לַן בְּשֶׁכִּיפֵּר. הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם (עָיְילִי עָיְילָא) [דְּעַיּוֹלֵי עַיְּילֵיהּ], אִי כִּיפֵּר אִין אִי לֹא כִּיפֵּר לָא; הָכָא דְּחַשֵּׁיב חַשּׁוֹבֵי, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם –גמ' תרי קראי כתיבי בנותר - חד בפסח וחד בתודה: חליפין - מפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הויא שניה חליפי תודה וקריבה: וולדות תמורה - ולד תודה ותמורת תודה וכולן קריבין כדאמרי' בבכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיה לך אלו הוולדות בכולן אני קורא בהן תשא ובאת וגו': ת"ל ובשר - דהוה ליה למכתב ותודתו ביומו יאכל הוה ליה קרא יתירא לדרשא: שלמי נזיר - איל נזיר הטעון לחם כמותה: ושלמי פסח - חגיגת ארבעה עשר אבל שלמים בעלמא לא מצי לרבויי דהא כתיב בהדיא בהו שני ימים ביום זבחכם יאכל וממחרת: ה"ג א"כ לימא קרא לא תותירו - כדכתיב בכל שאר הנותרים לשון נותר: ועוד טעמא דר' יהודה ע"כ סברא הוא - ולא מריבוי דקרא אלא ס"ל דהואיל ומיפסיל בהוצאה ובהינוח מיפסיל נמי במחשבת הוצאה והינוח: שאם הניח למחר שהוא פסול - דדם נפסל בשקיעת חמה: ונפלוג נמי ר' יהודה בכולהו - הואיל וטעמא מהאי סברא הוא נפלוג בכולהו הנך דמתני' דקתני כשר ומשנינן בהי מינייהו נפלוג: מי קא מיפסיל - אם היה שובר את העצמות או אוכל נא: שיקריבוהו טמאים מי קמיפסיל - והאי יקריבוהו באימורין קאמר דומיא דיאכלוהו בבשר וכן אם יאכלו טמאים או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי פסיל הקרבן למפרע מלרצות: ה"ג לישנא אחרינא כל כמיניה - מי ישמע לו להקריבו בפסול הכהנים טמאים לא ישמעו לו וכן הערלים להקריב למזבח בעבירה או לאכול קדש בעבירה הלכך אין מחשבתו מחשבה בדבר התלוי באחרים: לערב דמן בדם כו' - כולי האי משינויא כלומר ואי איפליג בלערב דמה כו' אין דם מבטל דם וכיון דעירוב לא פסיל מחשבת עירוב [נמי] לא פסיל: ליתן את הניתנין כו' - ליפלוג במחשבה שלא במקומו: ר' יהודה לטעמיה - דאמר אפילו יהביה חוץ למקומו לא מיפסיל זיבחא מלרצות דשלא במקומו כמקומו דמי בפ"ב (לעיל זבחים כז.) דאוקימנא מתניתין דחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו' דס"ל לתנא דשלא במקומו כמקומו דמי דמסקנא מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה: ולפלוג בליתן את הניתנין בפנים בחוץ - והניתנין בחוץ שחשב ליתן בפנים קא מקשי דהתם ודאי אי הוה יהיב חטאת החיצונה בפנים מיפסלא דכתיב וכל חטאת אשר יובא וגו' (ויקרא ו׳:כ״ג): קסבר רבי יהודה - מחשבה ליתן את הניתנין בחוץ בפנים לא פסלא דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתוב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ואימורין דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר הבמות נשתלש בכל אלה הלכך גזירת הכתוב דפסול חוץ למקומו אבל להכניסו לפנים לאו מחשבה היא: דבר רע - לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו' ריבה כאן אזהרה שלא ישחוט החטאת בדרום: וחטאת שנכנס דמה לפנים כו' - כלומר לא תזבחנו ע"מ להכניס דמה לפנים ולאו בהכנסה ממש קמזהר ליה אלא במחשבת הכנסה דהא בזביחה קאי וקא קרי ליה דבר רע אלמא מיפסיל: הכניס בשוגג כשר - בפרק כל הזבחים שנתערבו וקיימא לן התם בגמרא בשילהי פירקין דהא דדייקינן הא מזיד פסול בשכיפר בשנתן ממנו על מזבח הפנימי הוא דקפסיל רבי יהודה ולא מיפסל בהכנסה: והשתא ומה כו' - דאיכא למשמע מיניה דכל שכן דמחשבת הכנסה לא פסיל:תרי קראי כתיבי בנותר - חד בפסח וחד בתודה ותימה דדריש באם אינו דמפסח היכי ילפי' שאר נותר: שלמי פסח - פירשתי בפ"ק סמוך לתחילתו (לעיל זבחים ט.): שיאכלוהו טמאים ויקריבוהו טמאים זיבחא גופיה מי מיפסיל - פי' בקונט' דהאי יקריבוהו באימורין קאמר ולא בדם דומיא דיאכלוהו בבשר דאם אכלו טמאין או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי מפסיל קרבן מלרצות וא"ת חישב להניח אימורים למחר או בחוץ אמאי פסול הלא אם הניח אימורים עד למחר או בחוץ כיון שנזרק דמו כהלכתו לא נפסל קרבן מלרצות וי"ל דלא דמי דלהניח אימורין למחר אי עביד במחשבתו מיפסיל כוליה קרבן בקדשים הנאכלים ליום ולילה דכיון דהוו אימורין בעין כל כמה דלא מיקטרי לא משתרי בשר באכילה וכי מטי למחר מפסיל בשר משום נותר אבל שיקריבוהו טמאים לא מיפסיל בשר חדא דהקריבוהו טמאין אם עלו לא ירדו ועוד נטמאו אימורים או אבדו משתרי בשר באכילה כיון דנזרק הדם כהלכתו אכתי קשה מלהוציאו לחוץ אי קאי אאימורין אמאי פסיל ר' יהודה הלא אם עשה כן לא נמנע הדם בכך מלרצות וגם בשר מישתרי באכילה דכיון שהוציא אימורים בחוץ הוה ליה כנטמאו אימורים או אבדו והבשר שרי לאכול ואי לא קאי להוציאו רק אדם אתי שפיר הכי: קסבר ר' יהודה בעינן מקום שיהא משולש בדם ובבשר ובאימורין - תימה למאי דלא ידע טעמא דמקום משולש תיקשי ליה לרבנן אמאי לא חשיב [הניתנין בחוץ בפנים] חוץ למקומו דמהאי טעמא ממעטינן ליה בפירקין דלעיל ולקמן בפ' התערובות (דף פב:) וי"ל דס"ד דרבי יהודה הוא דלא בעי משום דמסקינן טעמא מסברא: ומי אית ליה לרבי יהודה כו' - צריך ליישב סוגיא זו לכל הלשונות שפי' בפירקין דלעיל (זבחים דף כט.) מקום משולש: וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה - פי' בקונטרס שלא תזבחנה ע"מ להכניס דמה לפנים ולא בהכנסה ממש קמזהר ליה אלא במחשבת הכנסה דהא בזביחה קאי וקא קרי ליה דבר רע אלמא מיפסיל ועוד יש לפרש דדבר רע משמע ליה ע"י דבור דהיינו מחשבה ולאו הכנסה ממש: וקי"ל בשכיפר - וא"ת למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי אמאי פסיל רחמנא טפי בחטאות משאר קרבנות וי"ל דבשאר דמים כשנתן ממנו על הפרכת ובין הבדים איכא למימר דיאספנו ואם יש עוד דם יזרוק במקומו וכשר ובחטאת אין תקנה לדם הנשאר א"נ תנא דסבר לאו כמקומו דמי יסבור בחטאת דפסול אף בלא כיפר. ברו"ך: הכא דחשובי חשיב לא כל שכן - תימה א"כ בטלה תורת פיגול דזרק מקצת דם בחוץ או אוכל כזית בחוץ לא מיפסיל ומחשב מחשבה פוסל הכי נמי נהי דמכניס בלא מכפר לא מיפסיל מחשב להכניס ולכפר פוסל וי"ל דבר רע משמע דבר שהוא רע במקום אחר דהוא בכיפר זה אסרתי במחשבה בשעת זביחה הכא דחישב לא כל שכן דכשר דאפילו חישב ליתן בפנים על מזבח הזהב על מנת להתכפר כשר כיון דבמחשבה לא שייכא כפרה כלל אבל נתינה ממש ראויה לכפר בשום מקום: