זבחיםח:
טוען את הדף…
חַטָּאת דַּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל, וּבִטּוּי שְׂפָתַיִם, וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ; מְנָלַן? חַטָּאת דַּעֲבוֹדָה זָרָה – אָתְיָא מֵחַטַּאת חֵלֶב, שֶׁכֵּן כָּרֵת כְּמוֹתָהּ; וְהָנָךְ כּוּלְּהִי – אָתְיָין בְּמָה הַצַּד. תָּנוּ רַבָּנַן: פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ – לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּסוּל; וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – לִשְׁמוֹ פָּסוּל, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר. (של״ו קבאיצ״ן ממה״ר בצ״א ב״א סִימָן) מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר קְרָא: ״וְאִם מִן הַצֹּאן קׇרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה׳״ – דָּבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן יְהֵא לְזֶבַח שְׁלָמִים. אֵימָא שְׁלָמִים אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא! אָמַר רַבִּי אִילָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לְזֶבַח״ – לְרַבּוֹת כׇּל זֶבַח. אֵימָא כֹּל דְּשָׁחֵיט – לֶהֱוֵי כְּמוֹתָהּ! אִי הֲוָה כְּתִיב ״לִשְׁלָמִים וְזֶבַח״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ; הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״לְזֶבַח שְׁלָמִים״ – לְכֹל דְּשָׁחֵיט לֵיהּ, שְׁלָמִים לֶהֱוֵי. אֵימָא: ״לְזֶבַח״ – כָּלַל, ״שְׁלָמִים״ – פָּרַט; כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶׁבַּפְּרָט; שְׁלָמִים אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא! ״לַה׳״ – הָדַר וְכָלַל. מַתְקֵיף לַהּ רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד: הָא לָא דָּמֵי כְּלָלָא בָּתְרָא לִכְלָלָא קַמָּא; כְּלָלָא קַמָּא – מְרַבֵּי זְבָחִים וְתוּ לָא; כְּלָלָא בָּתְרָא – ״לַה׳״ כֹּל דְּלַה׳, וַאֲפִילּוּ לְעוֹפוֹת וַאֲפִילּוּ לִמְנָחוֹת! הָא תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרֵישׁ כִּי הַאי גַוְונָא: כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – שֶׁהוּא שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר; אַף כֹּל – שֶׁהוּא שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר. אִי – מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ, דָּבָר הַבָּא בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה; אַף כׇּל הַבָּא בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה – עוֹלָה וּשְׁלָמִים אִין, חַטָּאת וְאָשָׁם לֹא! אֶלָּא ״לְזֶבַח״ – רִבּוּיָא הוּא. אֵימָא לְכֹל דְּשָׁחֵיט לֵיהּ – לֶהֱוֵי כְּוָותֵיהּ! אָמַר רַבִּי אָבִין:חטאת דעבודת כוכבים - דכתיב בפ' שלח לך ולא כתיב בהאי עניינא וכן חטאת דשמיעת הקול לא כתיב בההוא עניינא דההוא עניינא בחטאת דשגגת כרת קיימא כדילפינן בהוריות (דף ב.): שמיעת הקול - שבועת העדות ושמעה קול אלה (שמיעת הקול) ושבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו בחד עניינא כתיבי בקרבן עולה ויורד ושמעה קול אלה או נפש כי תשבע לבטא או נפש אשר תגע וגו' ומוקמא לה במסכת שבועות בטומאת מקדש וקדשיו: אתיין במה הצד - מחטאת חלב וחטאת נזיר ומצורע דכי פרכת מה לחטאת חלב שכן כרת חטאת נזיר ומצורע יוכיחו מה לחטאת נזיר ומצורע שכן יש עמהן דמים אחרים חטאת חלב תוכיח הצד השוה שבהן כו' אף אני אביא חטאת דשמיעת הקול ומחטאת חלב וחדא מהני לא אתיא דאי מחטאת חלב וחטאת נזיר איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן באין בדלות תאמר בשבועת ביטוי שהיא בעולה ויורד אי מחטאת חלב וחטאת מצורע איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן בשאלה תאמר בשבועה שישנה בשאלה: שלא לשמו פסול - כדאמרי' (לעיל זבחים דף ז:): בשאר ימות השנה לשמו פסול - כדאמרי' במס' פסחים (דף סא.) שחטו קודם חצות פסול דכתיב בין הערבים וכמה פעמים שנה הכתוב בקביעות זמנו בי"ד בין הערבים: שלא לשמו כשר - כדמפרש ואזיל: מנהני מילי - דבשאר ימות השנה שלא לשמו כשר: ואם מן הצאן קרבנו כו' - לאו קרא יתירא קא דריש אלא משמעותא דקרא משמע ליה הכי ואם דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח שאינו בא אלא מן הצאן היה קרבנו הרי הוא לזבח שלמים ועל כרחך שלא בזמנו קאמר דאי בזמנו הא ילפינן ליה לעיל דפסול: ואימא שלמים אין כו' - שחטו לשם שלמים ליתכשר אבל שחטו לשם עולה ליפסיל וברייתא קתני שלא לשמו כשר ואפילו שחטו לשם עולה או לשם חטאת: לזבח - קרא יתירא הוא דמצי למכתב לשלמים: אימא לכל דשחיט להוי כוותיה - שחטו לשם עולה יהא עולה דהא אתרבי ליה כל זבח: ה"ג אי הוה כתיב לשלמים וזבח כדקא אמרת - דאי כתב הכי הוה משמע יהא כשלמים או כשאר זבח: השתא דכתיב לזבח שלמים - הכי משמע לכל זבח שיזבחנו לשמו שלמים יהיה: ואימא לזבח כלל כו' - אמאי דריש להאי זבח שלמים הכי דרוש הכי דבר הבא מן הצאן יהא לכל הזבחים כלל שכשר שלא לשמו כי הדר כתב שלמים פרט שלא הכשרתיו בעקירת שמו אלא א"כ שחטו לשלמים אבל שחטו לשם זבח אחר פסול: ואפי' לעופות - שחטו לשם חטאת עוף: אף כל שהוא שלא לשמו - יצא לשמו: חטאת ואשם לא - שחטו לשם חטאת ואשם יהא פסול אפילו לשלמים: אלא לזבח רבויא הוא - אינו לשון כלל ולא דרשי' ליה בכלל ופרט שאין כללות ופרטות באין מרבוי לשון אלא ממשמעות המקראות וכגון (ב"ק דף סג.) בכל אשר תאוה נפשך כלל וכן מן הבהמה כלל בקר וצאן פרט אבל לזבח שלמים שתי תיבות דבוקות הן כאילו כתיב לזבח השלמים וקרא יתירא בעלמא הוא דהוה מצי למכתב לשלמים וכל מקרא של לשון ייתור אינו לכלל ופרט אלא לרבות וכמאן דכתיב לשלמים וזבח דמי דאיתרבו ליה כל הזבחים:חטאת דעבודת כוכבים אתיא מחטאת חלב שכן כרת כמותה - יש ספרים שכתוב בהן חטאת דעבודת כוכבים וטומאת מקדש וקדשיו ואינו נראה דאע"ג דכרת כמותה מכל מקום איכא למיפרך מה לחטאת חלב שכן אינה באה בדלות כדפרכינן לעיל גבי חטאת מצורע: שמיעת קול - דלא כתיב לחטאתו גבי עבודה מנלן עכובא אבל כתיב לחטאת על דברים אחרים ואין בכך כלום: (ה"ג) הנך כולהו אתיין במה הצד - הקשה רבינו תם מה להנך שכן אין באין בדלי דלות תאמר בהנך ותירץ כיון דדלי דלות גופיה פסולה שלא לשמה היינו מנחת חוטא דפסולה שלא לשמה כדתנן בריש מנחות (דף ב.) ומפיק לן מדכתיב כי חטאת היא אין סברא שמה שבאין בדלי דלות יגרום להם בעשירות להיות כשירין שלא לשמן כיון שהדלי דלות עצמן פסול וקשה א"כ לעיל דפריך גבי מצורע מה להנך שכן אינן באין בדלות תאמר במצורע מאי קושיא והלא דלות היינו חטאת העוף וחטאת העוף פסולה שלא לשמה כדתנן בפרק קדשי קדשים (לקמן זבחים דף סד:) ומפיק ליה בתורת כהנים מחטאת היא וכיון דפסולה בדלות היאך יש לה לגרום בעשירות הכשר שלא לשמה ואם תאמר והא בחטאת חלב למדה משלמים בהיקש למצוה והיכי ילפי' שאר חטאות במה הצד הא בעיא היא לקמן פרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב לאו פירכא היא כלל דכולהו חטאות נמי ילפי' למצוה משלמים ולעכב הוא דילפינן בשאר חטאות מהנך דכתיב עכובא בגופייהו ואם תאמר וחטאות הצבור כגון שעירי ראשי חדשים ומועדות מנלן הא לא אתו במה הצד דמה להנך שכן שנוי בעלים פוסל בהן מה שאין כן בקרבן צבור כדאמר לעיל (זבחים דף ד.) דשנוי בעלים ליתא בצבור כביחיד אע"ג דלא שייך שנוי בעלים בצבור מ"מ פירכא טובה היא כדאשכחן בפ"ק דקדושין (דף ה:) מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בחופה וכן פרק החובל (ב"ק דף פח.) מה לאשה שאינה במילה ועוד קשה חטאות פנימיות לרבי שמעון דאמר כל שאינו על מזבח החיצון אין בו משום פיגול איכא למיפרך מה להנך שכן פיגול פוסל בהן תאמר בחטאות הפנימיות ויש לומר דבפר העלם דבר של צבור כתיב חטאת הקהל היא ודריש מינה בת"כ שפסול שלא לשמו אם כן אשכחן צבור וגם פנימי לעכב ולמצוה ילפינן משלמים: הגה"ה בשאר ימות השנה לשמו פסול - היינו קודם הפסח דבעי עקירה או כגון דנדחו בעלים לפסח שני אבל אח"כ לא דפסח בשאר ימות השנה שלמים ושלמים לשם פסח קשחיט כדאמר בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סד.) ובפ' שני דחולין (דף ל.) ומיהו איכא למ"ד בסוף אלו דברים (פסחים דף עג:) דבעי עקירה: לשמו פסול - (כתוב) בקונטרס דלא חזו למילתייהו ורבינו ש"י הגיה כדאמר בפסחים (דף סא.) שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים וכמה פעמים שנה הכתוב בקביעות זמנו בארבעה עשר בין הערבים וסוגיא דהש"ס נמי משמע לקמן בגמרא הפסח ששחטו שחרית דמבין הערבים נפיק ואין לומר דנפיק מדדרשינן הכא לזבח שלמים שצריך שיעקרנו לזבח שלמים דדילמא הני מילי למצוה אבל לעכב לא: ואם מן הצאן קרבנו - פי' בקונטרס לאו קרא יתירא דריש אלא ממשמעות דקרא משמע ליה הכי וזהו תימה דאי לא מייתי קרא יתירא מנא ליה לאוקומי בפסח ונראה דמייתורא דריש דלא הוה צריך למכתב לזבח השלמים דאשלמים קאי [ועי"ל] דבסמוך דריש כשב לרבות פסח לאליה ופירש רבינו ש"י דמיותר דמדכתיב בתר הכי בשלמים ואם מן העז קרבנו מכלל דעד השתא איירי בכשב וה"נ י"ל מדכתיב לעיל אם מן הבקר קרבנו מכלל דהכא בצאן מיירי אם כן הצאן מיותר הוא למותר פסח. ברוך: אי הוה כתב לזבח השלמים כדקאמרת - הוה ליה למימר אי הוה כתב לזבח כדקאמרת דשלמים לא צריך כלל: אלא לזבח רבויא הוא - משמע ליה לגמרא שהוא רבויא כדאמר (ב"ק דף סג.) בכל כללא כל רבויא דמשמע ליה לחלק בין כל לבכל הילכך לא דרשינן ליה בכללא ופרטא אלא בריבה ומיעט ובקונטרס האריך בפירושו: