זבחיםקיג.
טוען את הדף…
וּמַתַּן סָבִיב, וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה, וְכִיהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִיצָה לְדָמִים, וְרִיחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. אֲבָל הַזְּמַן, הַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא – שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה. גְּמָ׳ מַאי חוּץ מִגִּתָּהּ? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חוּץ מִמָּקוֹם הַבָּדוּק לָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וַהֲלֹא כׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּדוּקָה הִיא! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ לִפְנִים מִן חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. וְלוֹקְמַהּ כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ חוּץ לַחוֹמָה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח! דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט... וְהִזָּה״ – מָה הַזָּאָתָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, אַף שְׁחִיטָתָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. וְכִי תֵּימָא דְּלָא מַקֵּישׁ, וְהָא אִתְּמַר: שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: פְּסוּלָה – ״וְשָׁחַט... וְהִזָּה״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּשֵׁרָה – ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט״. וְאִיתְּמַר נָמֵי, שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פְּסוּלָה, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּלָה – ״וְשָׂרַף... וְהִזָּה״. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר כְּשֵׁרָה – ״עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף״; מְקוֹם שֶׁפּוֹרֶשֶׁת לְמִיתָה, שָׁם תְּהֵא שְׂרֵיפָתָהּ. אָמְרִי: לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר; לָא מִיבַּעְיָא חוּץ לַחוֹמָה – דְּרַחוֹקֵי רַחֲקַהּ; אֶלָּא אֲפִילּוּ לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – דְּקָרוֹבֵי קָרְבַהּ, וְאֵימָא תִּתַּכְשַׁר – קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וַהֲלֹא כׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּדוּקָה הִיא. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמָר סָבַר: לֹא יָרַד. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״בֶּן אָדָם אֱמׇר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם״. רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, אַתְמוֹהֵי מַתְמַהּ קְרָא: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִי לָא מְטוֹהָרָה אַתְּ?! כְּלוּם יָרְדוּ עָלַיִךְ גְּשָׁמִים בְּיוֹם זָעַם?! וְרֵישׁ לָקִישׁ סָבַר: כִּפְשָׁטֵיהּ – אָרֶץ לֹא מְטוֹהָרָה אַתְּ; מִי לֹא יָרְדוּ עָלַיִךְ גְּשָׁמִים בְּיוֹם זָעַם?! אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: חֲצֵירוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל הַסֶּלַע, וְתַחְתֵּיהֶן חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, וּמְבִיאִין נָשִׁים מְעוּבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת, וּמְגַדְּלוֹת שָׁם בְּנֵיהֶם לַפָּרָה. וּמְבִיאִין שְׁוָורִים, וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עֲלֵיהֶן, וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָן, וּמִלְּאוּ וְיָשְׁבוּ בִּמְקוֹמָן. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מַעֲלָה עָשׂוּ בַּפָּרָה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: פַּעַם אֶחָד מָצְאוּ עֲצָמוֹת בְּלִשְׁכַּת דִּיר הָעֵצִים, וּבִקְּשׁוּ לִגְזוֹר טוּמְאָה עַל יְרוּשָׁלַיִם. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: לֹא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה הִיא לָנוּ, שֶׁנִּגְזוֹר טוּמְאָה עַל עִיר אֲבוֹתֵינוּ?! אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל? אַיֵּה מֵתֵי נְבוּכַדְנֶצַּר? מִדְּקָאָמַר הָכִי, לָאו לְמֵימְרָא דְּלָא הֲווֹ? וּלְטַעְמָיךְ, הֲרוּגֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָכִי נָמֵי דְּלָא הֲווֹ?! אֶלָּא הֲווֹ, וּפַנִּינְהוּ; הָכָא נָמֵי – הֲווֹ וּפַנִּינְהוּ. וְאִי אִפַּנּוֹ,ומתן סובב מתן סביב שתהא נראית המתנה לשתי רוחות המזבח דהיינו ב' מתנות שהן ארבע: תנופה והגשה - דמנחות: אין מנחה בבמה - מפרש בגמ' מנא ליה: וכיהון - כהונה דאפי' זר בבמת יחיד כשר: בגדי שרת - בגדי כהונה: ריח ניחוח - כדאמרינן בפרק בית שמאי (לעיל זבחים דף מו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן והעלן שאין בהם משום ריח ניחוח: ומחיצה לדמים - חוט הסיקרא להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים: הזמן - שנפסלין במחשבת חוץ לזמנו וחייבין על קדשים משום נותר וטמא שוין בשתיהם: גמ' ממקום הבדוק לה - לשוחטה שם שאין תחתיה קבר התהום: בדוקה היא - לקמן מפרש פלוגתייהו: לפנים מן החומה - של ירושלים דכתיב בה (במדבר יט ג) והוציא אותה וגו': שלא כנגד הפתח - של היכל: הזאה - מפרש בה אל נוכח וגו': ושרף והזה - בתר והזה סמך ושרף: מקום שפורשת למיתה - מקום שנפשה יוצאה בגמר פירכוסה וליציאת נפשה שלא קבע לה הכתוב מקום: לא מיבעיא לחוץ לחומה - שלא כנגד הפתח: דרחוקי רחקה - מכנגד הקדושה: ר"ל סבר ירד מבול לא"י - ונשקעו בה עצמות המתים: ותחתיהן חלל - שאם יש קבר מפסיק החלל ושוב אין טומאה בוקעת למעלה מן החלל אבל טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע: ומגדלות שם בניהם - לפרה דמשום דמטמאין את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים עשו בה שאר מעלות הרבה שאין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעת ימי פרישתו והוו אלו תינוקות נוגעין בו ומזין עליו: ועל גביהן דלתות - להפסיק בין התינוקות לקרקע שלא יאהילו על קבר התהום בלכתם למלאות מים חיים לקידוש מן השילוח אלמא לאו כולה בדוקה היא: וכוסות של אבן - שכל מעשה פרה בכלי גללים בכלי אבנים שאין מקבלים טומאה כדאמר טעמא בשמעתא קמייתא דסדר יומא (דף ב.): מעלה עשו בפרה - משום קולא דאקילו בה משום צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית והיו מטמאין את הכהן ומטבילין אותו ושרפה טבול יום עשו בה מעלות אחרות דלא לזלזלו בה ומיהו אם שחטה במקום שאין בדוק לה לא מיפסלא בהכי דכל א"י בדוקה היא: איה מתי מבול - שנמצאים בשאר מקומות וכאן אינן נמצאין: איה הרוגי נבוכדנאצר - שהרג בה והופנו כולם ואין אחד מצוי בה על כרחינו בדוקה היא:חוץ ממקום הבדוק לה - קסבר דבמי בדיקה משום דירד מבול לא"י תימה וכי מדאורייתא בעי בדיקה וי"ל דאיצטריך קרא (שלא) לשרפה במקום טומאה דאסור מדאורייתא דבעי' שחיטה ושריפה במקום טהור כשריפת פרים דאיתקוש אהדדי כדמשמע לעיל בסוף טבול יום (זבחים דף קה:) ואם תאמר אמאי לא מיחייב משום חוץ כששחטה חוץ למקומה כיון דתמימה היא וראויה לשאר קרבנות כדאמרינן בפרק שני שעירי (יומא דף סב:) גבי שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ דחייב על שניהם הואיל וראויין לשעיר הנעשה בחוץ ויש לומר דלא דמי דיכול לשנותם דאין עליהם קריאת שם עד שעת הגרלה ועוד דאין קרבן שתהא פרה זו ראויה דאי לשלמים אין שלמים בציבור ועוד דפרה קדשי בדק הבית היא ואין יכול לשנותה בקדשי מזבח: שנאמר ושחט והזה מה הזאה כנגד הפתח וכו' - יש ספרים דגרסי ושרף והזה וכן משמע מדמייתי עלה מפלוגתא דרבי יוחנן ור' אושעיא ומיהו אפי' גרסינן הכא ושחט והזה ניחא דמשמע ליה דאי מקשינן שריפה להזאה ה"ה שחיטה: אבל לפנים מן החומה דקרובי קרבה אימא תתכשר קא משמע לן - דפסולה משום דבעיא חוץ לשלש מחנות: לא ירד מבול לא"י - תימה והכתיב (בראשית ז׳:י״ט) ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים ובבראשית רבה אמרינן דר' ישמעאל ב"ר יוסי ובהמי אחד היו הולכין בדרך פירוש בהמי שומר בהמות אמר להון ההוא כותאה איתו צלויי על טורא גריזים דלא נחית עליה טופנא אמר אותו בהמי לפני ר' ישמעאל בר' יוסי רבי תן לי רשות להשיב לו תשובה א"ל השב א"ל הר גריזים תחת כל השמים הוא א"ל הן ולא כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים קרא עליו ולא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך אפי' הבהמי שבך לא יתעקר מן התשובה ושמא י"ל דויכסו כל ההרים היינו ששלט הבל המבול בכל מקום כדאמרינן לקמן דמתו בהבלא ואותו כותי היה ר"ל שלא היה שם לא הבל ולא שום דבר אי נמי לאותו כותי נתכונו לדחות בקש וקרא (להכא) ל"ק דבמקום שירד מבול התם קאמר שנתכסו ההרים: ומביאין נשים עוברות ויולדות שם - אף על פי שהתינוקות טמאין בנדה ויולדות לא היו חוששין אלא לשמרם מטומאת מת דבעי הזאה ומטומאה היוצאה מגופן כגון בעל קרי: ועל גביהן דלתות - מאן דאמר בפ' קמא דגיטין (דף ח:) ובנזיר פרק כ"ג (דף נה.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף ל:) ובפ' בתרא דחגיגה (דף כה.) אהל זרוק לא שמיה אהל סבר כר' יהודה דאמר בריש הישן (סוכה דף כא.) לא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסן רחבה והתם טעמא משום דכתיב קרא (איוב י׳:י״א) ובעצמות וגידים תסוככני אע"ג דבעלמא אהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל ומיהו רבי יהודה ודאי סבר שמיה אהל דהא קא אמר טעמא מפני שדעתו של תינוק גסה עליו: ומלאו ועלו וישבו במקומן - קצת תימה מה מועיל בתינוקות דסוף סוף בעינן איש בשעת קידוש שנותנין האפר במים או בשעת הזאה לרבי יהודה או לרבנן כדמוכח בפרק טרף בקלפי (יומא דף מג.): מעלה עשו בפרה - ר"ל נמי ידע דמעלה עשו אלא דאי לא ירד מבול לא"י אין ראוי לעשות מעלה זו ומיהו קצת קשה דהא מודה רבי יוחנן דמתו בהבלא כדלקמן: מדקאמר איה מתי מבול מכלל דלא הוו - תימה דלרבי יוחנן גופיה תקשי ליה הכא דמתו בהבלא: