Zevachim 35b · Talmud

הָא חִישֵּׁב בָּאֵימוּרִין – נִתְפַּגְּלוּ אֵימוּרִין עַצְמָן. תָּא שְׁמַע: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וּבְלִינָה. מַאי, לָאו לִינַת בָּשָׂר – וּשְׁמַע מִינַּהּ: מִגּוֹ דְּפָסְלָה בְּלִינָה, פָּסְלָה בָּהּ מַחְשָׁבָה? לָא; לִינַת אֵימוּרִים. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן מוֹעֲלִין בָּהֶן עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיּוּתַּךְ הַבָּשָׂר – מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לִינַת בָּשָׂר! מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתַהּ וְהָא כִּדְאִיתַהּ; רֵישָׁא אֵימוּרִים, וְסֵיפָא בָּשָׂר. מוֹתֵיב (רָבָא) [רַבָּה]: וְאֵלּוּ שֶׁאֵין מְפַגְּלִין וְאֵין מִתְפַּגְּלִין: צֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וּשְׂעַר שֶׁבִּזְקַן תְּיָישִׁים, וְהָעוֹר, וְהָרוֹטֶב, וְהַקֵּיפֶה, וְהָאָלָל, וְהַמּוּרְאָה, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקְּרָנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, וְהַשְּׁלִיל, וְהַשִּׁילְיָא, וַחֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין, וּבֵיצֵי תוֹרִין. [כּוּלָּן] לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין; וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא; וְהַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר. מַאי, לָאו לֹא מְפַגְּלִין הַזֶּבַח, וְלֹא מִתְפַּגְּלִין מֵחֲמַת זֶבַח? לָא; לֹא מְפַגְּלִין אֶת הַזֶּבַח, וְלֹא מִתְפַּגְּלִין מֵחֲמַת עַצְמָן. אִי הָכִי, הָא דְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין – הָא תּוּ לְמָה לִי? וְלִיטַעְמָיךְ, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל – הָא תּוּ לְמָה לִי? אֶלָּא אַיְּידֵי דְבָעֵי לְמִיתְנָא נוֹתָר וְטָמֵא, תְּנָא פִּיגּוּל; הָכָא נָמֵי, אַיְּידֵי דְבָעֵי לְמִיתְנֵי: הַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ, תְּנָא נָמֵי: וְכוּלָּן לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין. רָבָא אָמַר, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמּוּקְדָּשִׁים לֶאֱכוֹל שְׁלִיל אוֹ שִׁילְיָא בַּחוּץ – לֹא פִּיגֵּל, וְהַמּוֹלֵק אֶת הַתּוֹרִים לֶאֱכוֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ – לֹא פִּיגֵּל; וַהֲדַר תָּנֵי: חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִים – אֵין חַיָּיב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא; הָא שְׁלִיל וְשִׁילְיָא – חַיָּיבִים! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן מֵחֲמַת הַזֶּבַח, כָּאן מֵחֲמַת עַצְמָן? שְׁמַע מִינַּהּ. תְּנַן הָתָם: וּבַעֲלֵי מוּמִין; רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִים. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, הוֹאִיל וּכְשֵׁירִים בְּעוֹפוֹת. וְהוּא שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁהּ אֶת מוּמָהּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּעוֹלַת נְקֵבָה, דִּכְמַאן דִּקְדַם מוּמָהּ לְהֶקְדֵּישָׁהּ דָּמֵי. מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: הַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר. הָא מֵאִימָּן – חַיָּיב; וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּעוֹלַת נְקֵבָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא עוֹלַת נְקֵבָה אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד, הָא מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִם עָלְתָה תֵּרֵד, הָא מַנִּי? אֵימָא: הַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר, הָא מֵאֵימוּרֵי אִימָּן – חַיָּיב. וְהָא ״מֵהֶן״ קָתָנֵי – וְאִימָּן דּוּמְיָא דִּידְהוּ! אֶלָּא אֵימָא: הַמַּעֲלֶה מֵאֵימוּרֵיהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר, הָא מֵאֵימוּרֵי אִימָּן – חַיָּיב. מַתְנִי׳ שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ אֶת דָּמוֹ אוֹ אֵימוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ – רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. עַל מְנָת לִיתְּנָן עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ; שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד; וְלִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִים לְמַעְלָן – לְמַטָּה; וְאֶת הַנִּיתָּנִים לְמַטָּה – לְמַעְלָן; וְאֶת הַנִּיתָּנִים

אימורין עצמן - יותרת הכבד והכליות אבל לא בשר שאין מתפגל בדבר שהוא גופו זבח אלא דבר המפגל דכיון דלא חשיב אכילה לענין פיגול לא חשיב נמי אכילה לענין איפגולי: הוכשרו - נתקנו לקבוע פסולין הללו: בטבול יום ובמחוסר כיפורים - אם נגעו בהן: מאי לאו לינת בשר - קתני שאם לן נפסל וה"ה למחשבת לינה שפוסלת בבשר ונהי נמי דהיכא דחישב אבשר עצמו לא תדוק מינה דהא מחשבה בדבר שדרכו לאכול בעי וברייתא לעיל נמי תניא בהדיא ושוין שאם חישב לאכול פרים לא עשה כלום אפילו לפסול מיהו הא דייקינן מינה דמחשבת לינת אימורים מפגלת הבשר כרבי אלעזר: מדפסלה לינה - פסלה נמי מחשבת לינה: לא לינת אימורים - דקתני דפסלה האימורים נפסלים בלינה קתני ודכוותה פשוט מינה דמחשבת לינת אימורים מפגלת באימורין: עד שיתיך את הבשר - גרסינן במס' מעילה ול"ג משיותך דא"כ הוה ליה דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו אבל עד שיתיך דאכתי אית בהו צורך עבודת גבוה קרי בהו מקדשי ה': ולא מתפגלין - לקמיה מפרש ליה: צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים - איצטריך לאשמועינן דלא מהניא מחשבה בהו משום דעור הראש קרב עם הראש שאינו בכלל הפשט כדתניא בהשוחט (חולין דף כז.) מנין לרבות הראש שכבר הותז ומהניא ביה מחשבת הקטרה בהנך מיהא לא מהניא מחשבה אם חישב להקטיר למחר דלאו דרכו להקטיר הוא דגבי אם עלו ירדו קא תני להו בפ' המזבח (לקמן זבחים דף פה:): והמוראה - של עוף והאלל של בהמה והעובר ל"ג דהיינו שליל: וחלב המוקדשין - חלב שבדדי נקבה: הכי גרסי' לברייתא הכא ובתוספתא כך שנוייה כולן לא מפגלין ולא מתפגלין ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא והמעלה מהן בחוץ פטור: ה"ג לגירסא דגמ' מאי לאו לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלין מחמת הזבח לא לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלים מחמת עצמן אי הכי הא דקתני סיפא כולן לא מפגלים ולא מתפגלין הא תו למה לי וליטעמיך אין חייבין עליהן משום פיגול תו למה לי אלא איידי דבעי למיתני נותר וטמא תנא פגול ה"נ איידי דבעי למיתני המעלה מהן כו' - אין חייבין עליהן משום פיגול אם חישב בזבח פיגול ואכל מאלו והמעלה מהן בחוץ פטור דאין ראויין לפתח אהל מועד [וה"פ] מאי לאו אין מפגלין את הזבח אם זרק ע"מ לאכול או להקטיר מאלו חוץ לזמנם הזבח כשר: ולא מתפגלין מחמת הזבח - אם חישב לאכול מבשר הזבח או להקטיר (מחמת) אימורין חוץ לזמנו ולא נתפגלו אלו ליענש באכילתו כרת ותיובתא דר"א דהכא שליל ומוראה תנן: מחמת זבח - מתפגלין מחמת מחשבת עצמן לא מתפגלין: הא תו למה לי - לאו לאיתויי דאף מחמת זבח אין מתפגלין: וליטעמיך אין חייבין עליהם משום פיגול - פעם שלישית למה לי למיתני הא מאי תיתי לאשמועינן לדידך אלא על כרחך משנה לאו דוקא אלא אגררא דטמא ונותר נסבה לרבי אלעזר נמי משנה שניה לא תיקשי דאגררא דהמעלה מהן בחוץ נסבה: אף אנן נמי תנינא - כרבי אלעזר דשליל ושיליא מתפגלין ולא מפגלין: לא פיגל - משמע לא את עצמן ולא את הזבח: הא שליל ושיליא חייבין - עליהן משום פיגול אלמא מתורת מפגל אפקעינהו מתורת מתפגל לא אפקעינהו: מחמת זבח - מתפגלין מחמת מחשבת עצמן לא מתפגלין: תנן התם - גבי אם עלו לא ירדו בפרק המזבח: מכשיר - אם עלו שלא ירדו: וכשרין בעופות - לכתחילה שאין פוסל בהן אלא חסרון אבר כגון יבש גפה נסמית עינה (ויצאת) או נקטעה רגלה משום הקריבהו נא לפחתך כדמפרש בבכורות: דוקין - טיילא בלע"ז לשון או דק (ויקרא כא) כמו הנוטה כדוק (ישעיהו מ׳:כ״ב) [אבל] דוקין שבעין לא פסלי בהו ואע"ג דמום גמור הוא לא נאמרו מומין אלא בבהמה דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים (ויקרא כ״ב:י״ט) מיניה דרשי' (מנחות דף כה.) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות הואיל וכשרין בעופות לכתחלה בבהמה אם עלו לא ירדו: והוא שקדם הקדשן את מומן - אבל קדם מומן את הקדשן לא חלה עליהן קדושת מזבח מעולם אלא קדושת דמים ואין המזבח מקדש פסולין אלא שנראו לו כדמפרש בפ' המזבח: ומודה ר"ע בעולת בהמה נקבה - שתרד ואע"פ שכשרה בעופות לכתחילה מ"ט דכמאן דקדם מומה להקדישה הוא שאין לך מום בעולה גדול מזה דכל עולה זכר הוא: המעלה מהן בחוץ - בברייתא דלעיל תנן לה וקתני בה שליל ומעלה מהן משמע מבשרו פטור דלאו גופיה דזיבחא הוא ולא חזי להקרבה כדתניא בבהמה המקשה (חולין דף עה.) מה יותרת כבד וכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל: הא מבשר אימן חייב: והיכי משכחת לה בעולת נקבה - דאילו בשלמים המעלה מבשר בחוץ פטור דלא מתקבל בפנים הוא כדתנן בפרק בתרא (לקמן זבחים דף קיב:) המעלה מבשר חטאת כו': הא מני ר"ע היא - דכיון דבפנים אם עלתה לא תרד מיחייב עלה בחוץ: הכי גרסינן אימא המעלה מהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב והא מהן קתני ואימן דומיא דידהו אימא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב - לא תימא הא מאימן חייב אלא אימא הא אימורי אימן חייב ובשלמים או בחטאת עסקינן שבאין נקבות: והא מהן קתני - דמשמע מבשרן ואימן דומיא דידהו ודייקינן מינה הא מאימן חייב ע"כ דומיא דידה דייקינן מן הבשר ע"כ בעולה קאי: מתני' רבי יהודה פוסל - אף על פי שאין כאן לא אכילה ולא הקטרה ובגמרא מפרש טעמא: שלא כנגד היסוד - או על המזבח שלא כנגד היסוד:

וש"מ מיגו דפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה - תימה דלישני כדמשני לקמן פרק טבול יום (זבחים דף קד:) דלמא מחשבה לא פסלה לינה פסלה וי"ל משום דלא בעי למפשט הא דבעי ר' ירמיה פ' טבול יום לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ועוד י"ל דקסבר הש"ס דאי לינה מועלת מועיל פיגול לענין דאם פיגל באימורים פיגל הבשר לכל הפחות: לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל - הוא הדין למחר: הא שליל ושליא חייבין אלא ש"מ כאן מחמת זבח כו' - וא"ת אכתי נותר וטמא קשיא דמשמע הכא (דוקא) [דיוקא] דאשליל ושיליא חייבין משום נותר וטמא וברייתא דלעיל קתני ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא וי"ל דלעולם אין חייבין אשליל ושיליא משום נותר וטמא והאי (דשירייה) [דשיירינהו] משום פיגול: אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרים בעופות - לאו דוקא דוקין שבעין דה"ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דוקא יבש גפה ונסמית עינה אי נמי שאר מומין פסלי מדרבנן ומה שפי' בקונטרס דמחוסר אבר פסול בעוף משום הקריבהו נא לפחתך בחנם פירש דבהדיא דריש לה בקדושין (ג"ז שם) מדכתיב מן העוף ולא כל העוף:

זבחים לה:

Navigate the library