זבחיםפו.
טוען את הדף…
יָכוֹל יַחְלוֹץ גִּידִין וַעֲצָמוֹת, וְיַעֲלֶה בָּשָׂר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״. הָא כֵּיצַד? מְחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּירְשׁוּ – אֲפִילּוּ הֵן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרְדוּ. מַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: פֵּירְשׁוּ יָרְדוּ? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״ – לְרַבּוֹת הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם, אֲפִילּוּ פֵּירְשׁוּ. וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״? לוֹמַר לָךְ: עִיכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִיכּוּלֵי גִּידִין וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״ – רִיבָּה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״ – מִיעֵט. הָא כֵּיצַד? מְחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּירְשׁוּ – אֲפִילּוּ הֵן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרְדוּ. פֵּירְשׁוּ לֹא יַעֲלוּ [וְכוּ׳]. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּירְשׁוּ כְּלַפֵּי מַטָּה, אֲבָל כְּלַפֵּי מַעְלָה – קָרוֹבֵי הוּא דְּאַקְרִיבוּ לְעִיכּוּל. וַאֲפִילּוּ פֵּירְשׁוּ?! אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּירְשׁוּ לְאַחַר זְרִיקָה, אֲבָל פֵּירְשׁוּ קוֹדֶם זְרִיקָה – אֲתַאי זְרִיקָה וּשְׁרִיתִינְהוּ, אֲפִילּוּ לְמֶעְבַּד מִינַּיְיהוּ (קתא) [קַתָּתָא] דְּסַכִּינֵי. סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר ״לוֹ יִהְיֶה״ בְּעוֹלָה, וְנֶאֱמַר ״לוֹ יִהְיֶה״ בְּאָשָׁם; מָה אָשָׁם – עַצְמוֹתָיו מוּתָּרִין, אַף עוֹלָה – (עצמות) [עַצְמוֹתֶיהָ] מוּתָּרִין. מוּפְנֵי; דְּאִי לָא מוּפְנֵי – אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאָשָׁם, שֶׁכֵּן בְּשָׂרוֹ מוּתָּר! ״לוֹ יִהְיֶה״ יַתִּירָא כְּתִיב. מֵתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עַצְמוֹת קָדָשִׁים, לִפְנֵי זְרִיקָה – מוֹעֲלִין בָּהֶן, לְאַחַר זְרִיקָה – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. וְשֶׁל עוֹלָה – מוֹעֲלִין בָּהֶן לְעוֹלָם! אֵימָא: וְשֶׁל עוֹלָה, פֵּירְשׁוּ לִפְנֵי זְרִיקָה – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, לְאַחַר זְרִיקָה – מוֹעֲלִין בָּהֶן לְעוֹלָם. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר; דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פֵּירְשׁוּ לִפְנֵי זְרִיקָה – מוֹעֲלִין בָּהֶם, לְאַחַר זְרִיקָה – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. מַתְנִי׳ וְכוּלָּן שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחְזִיר, וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחֲזִיר. אֵיבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ קוֹדֶם חֲצוֹת – יַחְזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן; לְאַחַר חֲצוֹת – לֹא יַחְזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶם. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ, כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁין. גְּמָ׳ הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִית בְּהוּ מַמָּשׁ – אֲפִילּוּ לְאַחַר חֲצוֹת נָמֵי! אִי דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁ – אֲפִילּוּ קוֹדֶם חֲצוֹת נָמֵי לָא! לָא צְרִיכָא,גמ' יכול יחלוץ - מצוה מוטלת עליו: מאן שמעת ליה כו' - ומתני' אליביה אתיא: כלפי מטה - דרך ירידה ומתרחקי מן המערכה: כלפי מעלה - לצד המערכה אין זו פרישות אלא קריבה אצל העיכול של אש: ואפי' פירשו - נראה בעיני שחסר מן הגירסא ולמאי דגרס ה"פ ואפי' פירשו בתמיה והא מחוברין יעלו הוא דקאמר: לא שנו - דקאמר פירשו ירדו ומיהו איתנהו בכלל קדשים אלא שפירשו לאחר זריקה דכיון דבשעת זריקה מחוברים הוו קובעתן זריקה למזבח וכי פירשו הוו להו קדשים פסולין: אבל פירשו לפני זריקה - דבשעת זריקה לאו בני מזבח היו אתאי זריקה ושריתינהו להדיוט: למיעבד קתא דסכיני - כי היכי דשריא בשר לגבי מזבח דלהכי קאי קשריא נמי עצמות למאי דקיימי והיינו הנאת כהנים כרבי ישמעאל: לו יהיה בעולה - עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ונאמר לו יהיה באשם כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן [וגו'] לו יהיה: מה אשם עצמותיו מותרין - שהרי אף בשרו מותר ואי משום נותר דבשריפה לא שייך נותר אלא במידי דבר אכילה כדכתיב (ויקרא ז׳:י״ז) והנותר מבשר הזבח וגו': לו יהיה - יתירא הוא דמצי למיכתב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה למה לי: עצמות קדשים הנאכלין - כגון חטאת ואשם מועלין בהן דאין כאן שעת היתר לכהנים: אבל פירשו לפני זריקה - דבשעת זריקה לאו בני מזבח היו אתאי זריקה ושריתינהו להדיוט: ופליגא דר"א - אדרבה: פירשו לפני זריקה מועלין בהן לעולם - דכיון דפירשו אינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסורייהו קיימי: פירשו לאחר זריקה לא נהנין - מדרבנן ולא מועלין כרבי ישמעאל דגמר מלו יהיה דאשם ואשם פירשו לאחר זריקה הוא דבהדי בשר אישתרו בזריקה לכהנים: מתני' וכולן - הנך פסולין שעלו דתנן בהן לא ירדו בין עצמות וגידים שהעלן מחובר ועכלתן האש: שפקעו מעל המזבח - לארץ: לא יחזיר - א"צ להחזיר: קודם חצות יחזיר - בגמרא מפרש טעמא: ומועלין בהן - דאכתי בני מזבח נינהו: ואין מועלין בהן - דכיון דהוו להו כמעוכלין כדמפרש בגמרא הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו: גמ' אי דלית בהו ממש - שנשרפו כולן:מאן שמעת ליה דאמר פירשו ירדו רבי היא - ופי' רש"י ומתני' אליביה אתיא ור"י פי' כרבנן דוקא היא דמדקתני לא יעלו משמע דאם עלו לא ירדו והא דאמרי רבנן והקטיר לרבות כו' ואפי' פירשו היינו פירשו ועודם על גבי המזבח והא דלא מוקי מיעוטא דועשית עולותיך הבשר והדם בירדו למטה משום דניחא ליה למנקט רבותא דאפי' בעודם ע"ג המזבח ממעט עיכולי גידים וה"ה דממעטי בלא עיכול אם ירדו למטה ופירשו: עיכולי עולה אתה מחזיר כו' - ולעיל בריש פירקין (זבחים דף פג:) דאיצטריך לרבויי פוקעין מהעולה היינו משום דמהכא לא ידעי אלא בעודם על המזבח אבל למטה לא אי נמי כי היכי דלא נפקא ליה מאשר תאכל האש (ויקרא ו׳:ג׳) משום דאיצטריך למעוטי עיכולי קטורת הכי נמי מקרא דהכא כיון דאיצטריך למעוטי עיכולי גידים ולית ליה הא דקאמר לעיל לאו ממילא שמעינן ליה והא דאיצטריך תרי קראי חד למעוטי קטרת וחד למעוטי גידים משום דאי מקרא דאשר תאכל האש לא הוה ממעטי' אלא עיכולי [קטורת] דליתיה על המזבח החיצון אבל עיכולי גידים לא ואי מקרא דהכא לא ממעטי' קטורת דבר הקרבה הוא דומיא דבשר ודם הלכך צריכי: לא שנו אלא שפירשו כלפי מטה - פי' לצד חוץ אבל כלפי מעלה פי' לצד המערכה כך גירס' הקונטרס ואברייתא קאי ויש ספרים דגרסי פירשו לא יעלו ואמתני' קאי ולא נהירא דמה שייך ביה קריבה לעיכול כיון שהוא למטה בקרקע ועוד דבתר הכי שקיל וטרי בפירושא דברייתא ומ"ט אפסקיה: אתיא זריקה ושריתינהו אפילו למיעבד בהו קתא דסכיני - והא דאמר פ' ראוהו ב"ד (ר"ה דף כח.) שופר של עולה לא יתקע פירש רבינו דאיירי שהפרישו לדמי עולה וכן של שלמים שהפרישו לדמי שלמים ודמי שלמים אין בהם מעילה כדאמרינן בפסחים פר' שני (דף כז:) הכא בעצי שלמים עסקינן מיהו לא ידענא מאי טעמא אפקי' ממשמעותיה לאוקומה בדמים דהא איכא לאוקומה בפירש מחיים או פירש קודם זריקה כל זמן שלא נזרק הדם אבל פירש לאחר זריקה לא מצי לאוקמה דבשלמים אין חילוק ואם זריקה מתרת בפירש מחיים ה"ה במחוסר נמי כמו שמתרת הבשר דמ"ש ואם כן לתקוע נמי שרי. נ"ל: מה אשם עצמותיו מותרין - פי' בקונטרס שהרי אף בשרו מותר כל שכן עצמותיו והוא עצמו הקשה על פירוש זה לקמן פרק דם חטאת (זבחים דף צח.) דאמר מהיקישא דזאת התורה מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין (ולא) ונפיק מלו יהיה (דעולה) ופירש דמק"ו דבשר לא נפקי עצמות דאיכא למימר דלא התיר הכתוב אלא בשר הראוי לאכילה וא"כ על כרחין הא דפשיטא ליה באשם היינו משום דכתיב לו יהיה והא דנקט חשם טפי מחטאת אע"ג דבההוא קרא נמי כתיב חטאת דכתיב כחטאת כאשם תורה אחת להם לכהן אשר יכפר בו לו יהיה משום דעיקרא דקרא באשם נקטיה ועוד דלו יהיה כתיב לשון יחיד ואיכא לאוקומה באשם דסלק מיניה ומהיקשא דלקמן לא נפקא עולה כיון דאיכא לאוקומה בדברים הנאכלים דומיא דאשם ומיהו יש להסתפק למה לי ג"ש בעולה הא בגופיה נמי כתיב לו יהיה ומצי לדרוש למישרי עצמות ושמא הוה מוקמינא ליה לדרשא אחריתי: ופליגא דר' אלעזר דא"ר אלעזר פירשו לפני זריקה מועלין בהן לעולם - כך גרסת הקונט' ויש ספרים שגורסין מועלין בהם עד זריקה ולההיא גרסא סיפא דמילתא הוא דפליגא דקאמר דלאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין וא"ת לרבנן דאית להו דאפי' פירשו יעלו אמאי אין מועלין וי"ל דהיינו פירשו קודם זריקה אבל לאחר זריקה התירתם זריקה אם פירשו אי נמי לפי' ר' יצחק דלעיל אפי' פירשו לאחר זריקה וכגון שפירשו למטה דהא מילתיה דרבנן מיתוקמא בעודם על המזבח וא"ת דבמסכת תרומות (פי"א מ"ה) אמרי' גרעיני תרומה בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין וכן עצמות קדשים בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין ופירש רבינו דהתם מיירי בעצמות קדשים הנאכלין דומיא דתרומה ויש עליהם עדיין בשר וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהן ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה מיירי שיש עליהם אוכל ומיפרשא בענין זה: וכולן שפקעו מע"ג המזבח כו' - פירש בקונטרס דקאי בין אפסולין בין אגידים ועצמות ולפירושו הא דקתני במתני' לא יחזיר ובגמ' אמרינן דמשלה בהם האור יעלו איכא למימר דפקעו דמתני' היינו לאחר שנתעכלו קצת דומיא דאברים שפקעו דמתני' דמוקמינן בגמרא בשרירי אבל משלה בהם האור היינו משלה בהם האור פורתא ולא נעשה מצותן ולכך יחזירו ומיהו לפי מה שפירש בקונטרס לא יחזיר אין צריך להחזיר לא קשה מידי דאיכא למימר דיעלו דקאמר היינו אם ירצה אבל אין חובה להעלותם ועוד י"ל דפקעו היינו דפקעו מאליהן וירדו יעלו יש במשמע שהורידן ויש לחלק בין מאליהן לע"י אחרים כעין ההיא דטרף בקלפי (יומא מו:) המוריד גחלת מע"ג המזבח וכבה חייב משום דלא אנתקיה ממצותה אלמא יכול להעלותה וכי פקעה תנן במתניתין דלא יחזיר ואין מועלין בה ואם היינו מפרשים דכולן לא קאי אפסולין לא היינו מתרצים בזה כלום דמכל מקום הוה קשה למאן דמתני לה אסיפא: