זבחיםצא:
טוען את הדף…
גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לְדִבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן, הַמִּתְנַדֵּב שֶׁמֶן – קוֹמְצוֹ וּשְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין שֶׁמֶן; וְכִי מִנְחָה – מָה מִנְחָה קוֹמְצָהּ וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין, אַף שֶׁמֶן קוֹמְצוֹ וּשְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁמִּתְחַלֵּק בַּעֲזָרָה – אִי אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַהוּ; אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין. מִכְּלָל דְּמַאן דְּאָמַר מִתְנַדְּבִין – מִתְחַלֵּק. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, אֵימָא סֵיפָא: אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁנִּיתָּן עַל גַּבֵּי אִישִּׁים – אִי אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַהוּ; אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן. מִכְּלָל דִּלְמַאן דְּאָמַר מִתְנַדֵּב – כּוּלָּן לָאִישִּׁים. לְאַבָּיֵי קַשְׁיָא רֵישָׁא, לְרַבִּי זֵירָא קַשְׁיָא סֵיפָא! בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי זֵירָא – רֵישָׁא בְּשִׁירַיִם, סֵיפָא בְּקוֹמֶץ. אֶלָּא לְאַבָּיֵי – קַשְׁיָא! תְּנָא רֵישָׁא אַטּוּ סֵיפָא. בִּשְׁלָמָא סֵיפָא – תָּנֵי מִשּׁוּם רֵישָׁא; אֶלָּא רֵישָׁא מִשּׁוּם סֵיפָא מִי תָּנֵי?! אִין; אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: תְּנָא רֵישָׁא מִשּׁוּם סֵיפָא. תָּא שְׁמַע: יַיִן כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – לַסְּפָלִים, שֶׁמֶן כְּדִבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן – לָאִישִּׁים. מַאי, לָאו מִדְּיַיִן כּוּלּוֹ לַסְּפָלִים, שֶׁמֶן כּוּלּוֹ לָאִישִּׁים? מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתַהּ וְהָא כִּדְאִיתַהּ. אָמַר רַב פָּפָּא, כְּתַנָּאֵי: שֶׁמֶן לֹא יִפְחוֹת מִלּוֹג. רַבִּי אוֹמֵר: שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מָה מִנְחָה מִתְנַדְּבִין, אַף שֶׁמֶן מִתְנַדְּבִין [וּמִינַּהּ – מָה מִנְחָה לוֹג שֶׁמֶן, אַף כָּאן לוֹג שֶׁמֶן. וּמָה מִנְחָה קוֹמְצָהּ וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין, אַף שֶׁמֶן קוֹמְצוֹ וּשְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין]. וְאִידַּךְ – מִמִּנְחָה: מָה מִנְחָה מִתְנַדְּבִין, אַף שֶׁמֶן מִתְנַדְּבִין; וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ – כִּנְסָכִים: מָה נְסָכִים שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין [אַף שֶׁמֶן (שלש) [שְׁלֹשָׁה] לוּגִּין, וּמָה נְסָכִים כּוּלָּן לַסְּפָלִין] – אַף שֶׁמֶן (כּוּלָּן) [כּוּלּוֹ] לָאִישִּׁים. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי מִמִּנְחָה מַיְיתֵי לַהּ [רַבִּי], דְּכוּלֵּי עָלְמָא דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ! אֶלָּא רַבִּי מֵ״אֶזְרָח״ גָּמַר לַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: מִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי?! וְהָתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין שֶׁמֶן. וְכַמָּה? שְׁלֹשָׁה לוּגִּין. וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר שְׁלֹשָׁה לוּגִּין – רַבִּי הִיא; וְקָא מַיְיתֵי לַהּ מִ״קׇּרְבָּן״! אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא תַּנְיָא. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּתְנַדֵּב יַיִן, מֵבִיא וּמְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי הָאִישִּׁים. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״. וְהָא קָא מְכַבֵּי! כִּיבּוּי בְּמִקְצָת לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּי. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכִיבָּהּ – חַיָּיב, דְּלֵיכָּא אֶלָּא הַאי! אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּיבּוּי דְּמִצְוָה שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כְּלַפֵּי שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה לִתְרוֹם, יָכוֹל יְכַבֶּה וְיִתְרוֹם? אָמְרַתְּ: לֹא יְכַבֶּה! שָׁאנֵי הָתָם, אֶפְשָׁר דְּיָתֵיב וְנָטַר. תָּא שְׁמַע: יַיִן כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – לַסְּפָלִים, שֶׁמֶן כְּדִבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן – לָאִישִּׁים! וְעוֹד תַּנְיָא: יַיִן (נסך) – [לְנַסֵּךְ] לַסְּפָלִים. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לָאִישִּׁים? אָמַרְתָּ: לֹא יְכַבֶּה! לָא קַשְׁיָא; הָא רַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. לְמֵימְרָא דִּשְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ?! וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: מְכַבִּין גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהּ רַבִּים.גמ' אמר שמואל המתנדב שמן לדברי רבי טרפון קומצו - ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלים: קרבן מנחה - דמצי למכתב כי תקריב וכתב קרבן יתירא לדרשא: אף אנן נמי תנינא - דנאכל ולא מקטיר ליה כולו: אין אתה צריך לשאול - אם של אלו הוא או של נדבה הוא ויהיב טעמא למילתיה שאין מתנדבין שמן: מכלל דמאן דאמר מתנדבין - איכא לספוקי בנדבה אלמא שמן נדבה מתחלק: בשלמא לר' זירא - דמתרץ למתני' כשמואל רישא דמשמע מתחלק [בשירים] וסיפ' דמשמע נדבה לאישים דאיכא לאוקמא בקומץ: תנא רישא משום סיפא - רישא דתני גבי שמן המתחלק אי אתה צריך לישאל מהו כדי נסבה דאי נמי מתנדבין שמן אינו מתחלק אלא משום דבעי למיתני סיפא אם ראית שמן ניתן על גבי האישים אי אתה צריך לספקה בנדבה שאין מתנדבין שמן דדוקא אשמעינן דאילו למאן דאמר מתנדבין נותן תנא רישא נמי אם ראית שמן מתחלק: יין כדברי רבי עקיבא - דאמר במסכת מנחות (דף קד:) מתנדבין יין ואין מתנדבין שמן אותו יין לספלים הוא נותן לנסך ולא לזלף על האישים והוא הדין לרבי טרפון ביין אלא משום דאיצטריך שמן למיתני [כדברי] רבי טרפון דלא ליתני לה סתמא דהא לר' עקיבא אין מתנדבין שמן תנא נמי יין כדברי רבי עקיבא: שמן של נדבה כדברי רבי טרפון - דאמר אף מתנדבין שמן לאישים הוא נותן: הא כדאיתא והא כדאיתא - יין כולו לספלים ודקתני בשמן לאישים אקומץ קאי: ה"ג כתנאי שמן לא יפחות מן הלוג רבי אומר שלשת לוגין: בדון מינה כו' - כל דבר שאתה למד מחבירו בג"ש או בהיקש הוי למוד ממנו בכל דבריו: דון מינה ואוקי באתרה - מה שהדבר צריך ללמוד מחבירו שאין יכול ללמוד מגופו ילמד מחבירו ולשאר דברים שיכול ללמד מגופו העמידהו על מקומו: מה מנחה מתנדבין כו' - דעיקר נדבת שמן מקרבן מנחה נפקא לן וסתם מנחה צריכה לוג שמן דכתיב (ויקרא י״ד:כ״א) למנחה ולוג שמן: ומה מנחה קומצה כו' - כלומר וכיון דאית ליה לתנא קמא דון מינה ומינה לענין הקטרה נמי דיינינן ומינה מה מנחה קומצה כו': כנסכים - דהא שמן של נדבה לא קרב אלא בפני עצמו כיין הבא בפני עצמו הלכך לנסכים דמי וביין פשיטא לן דשלשת לוגין נינהו כדנפקא לן במנחות (דף עג:) אזרח מלמד שמתנדבין יין: ומה נסכים כולן לספלים - כלומר כיון דרבי אוקי באתרה אית ליה להא נמי אוקי באתרה ומה יין כולו לספלים אף שמן דלאו בר ספלים כולו לאישים וביין פשיטא לן דכולו לספלים ואינו מתחלק לכהנים דהא מאזרח איתרבי דכתיב בנסכים כל האזרח יעשה ככה (במדבר ט״ו:י״ג) ומנחת נסכים כולה כליל: רבי מאזרח גמר לה - לנדבת שמן וכי נמי דיינת מינה ומינה שלשת לוגין הן שהוא פחות שבנסכים דנסכים של כבש רביעית ההין יין כתיב בהו (שם): ומי מצית אמרת הכי - דרבי מאזרח גמר לה: אשה ריח ניחוח - אלמא יש יין שהוא לאישים ואיזה זה זה יין הבא בפני עצמו דאילו הבא בגלל זבח כתיב הסך נסך שכר (שם כח) לשון שביעה לשון שכרות שיהא נראה על גבי המזבח כשפוקקין את השיתין כדאמרינן במסכת סוכה (דף מט:): לא שמיה כיבוי - דלא קפיד קרא אלא אאש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו׳:ו׳): כלפי - כלומר הואיל: לתרום - את הדשן: יכול יכבה - אם מצאן כולן לוחשות שאינן מאוכלות: אמרת לא יכבה - אלמא כיבוי דמצוה אסיר: ונטר - וממתין: או אינו אלא לאישים - דהא כתיב אשה ביין: הא רבי יהודה - דאמר (שבת דף קכ:) דבר שאין מתכוין אסור הוי לא תכבה אפילו בלא מתכוין הלכך עקר ליה למשמעותיה דאשה למדרשיה נחת רוח הוא לפני כאישים והכי מסיק לה לברייתא בספרי: הא רבי שמעון - שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראייה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה ואם תאמר פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא: גחלת של מתכת - לאו בת כיבוי הוא ואיסורא דרבנן הוא דאיכא ובמקום היזק רבים לא גזור רבנן:אמר ליה אי תניא תניא - הא דפליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות סב.) גבי תנופת זבחי שלמי צבור דילפינן מזבחי שלמי יחיד וקאמר רב פפא דכולי עלמא דון מינה ומינה ההיא מקמי דשמעה לברייתא דהכא דמפקינן גבי מתנדב שמן דפליגי בדון מינה ומינה ויש לתמוה דבפרק המנחות והנסכים (מנחות קד:) תנן אמר רבי טרפון מה מצינו ביין שהוא בא חובה בא בנדבה אף שמן שהוא בא חובה בא נדבה למה לי מה מצינו כיון דיליף הכא מקרא מדכתיב קרבן: המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה חייב - וא"ת אמאי חייב הא איתעבידא לה מצוותה דהא תנן לה בפרק המזבח מקדש (לעיל זבחים פו.) וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר ושמא יש חילוק בין הורידה לפקעה וההיא דתנן במסכת תמיד (דף לג.) נתפזר ממנה כקב גחלים מכבדן לאמה ניחא בלאו הכי משום דאינתיק למצוותה כדאמר בשלהי טרף בקלפי (יומא מו:): הא רבי יהודה הא רבי שמעון - וא"ת הא שמעינן ליה לר"ע דסבר ליה כר' שמעון בהגוזל בתרא (ב"ק קיג.) דקאמר רבי שמעון משום ר' עקיבא לובש אדם י' כלאים זה על גב זה כדי להעביר כו' ויש לומר דתרי תנאי ואליבא דר"ע: