זבחיםד:
טוען את הדף…
וְאַף עַל גַּב דְּתַרְתֵּי לָאו דַּוְקָא, תַּרְתֵּי מִיהָא דַּוְקָא. מַאי שְׁנָא שִׁינּוּי בְעָלִים דְּלָא הָוֵי פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ – מַחְשָׁבָה בְּעָלְמָא; שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ נָמֵי מַחְשָׁבָה בְּעָלְמָא הוּא! אֶלָּא כֵּיוָן דְּאַחְשְׁבַהּ – פַּסְלַהּ; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאַחְשְׁבַהּ – פַּסְלַהּ. וּלְרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי, דְּאָמַר יֵשׁ שִׁינּוּי בְעָלִים לְאַחַר מִיתָה – תַּרְתֵּי מִיהָא אִיכָּא לְמִיפְרַךְ! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר קְרָא: ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – וְלֹא עַל חֲבֵירוֹ. וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶת שֶׁעָלָיו – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ עָלָיו – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ. וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר ״עָלַי״ – כְּמַאן דְּטָעוּן לֵיהּ אַכַּתְפֵּיהּ דָּמֵי. רַב אָשֵׁי מִ״וְּנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר״ קָאָמַר. אַשְׁכְּחַן זְבִיחָה וּזְרִיקָה, קַבָּלָה מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא לֵילַף מִזְּבִיחָה וּזְרִיקָה – מָה לִזְבִיחָה וּזְרִיקָה שֶׁכֵּן עֲבוֹדָה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ בַּחוּץ! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: אַתְיָא מֵאֵיל נָזִיר; דִּכְתִיב: ״וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים״ – שֶׁתְּהֵא עֲשִׂיָּיתוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים; וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ – דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵהָתָם, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשִׁינּוּי בְעָלִים. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּא לְרָבָא, אֵימָא: ״יַעֲשֶׂה״ – כָּלַל, ״זֶבַח״ – פָּרַט; כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט; זְבִיחָה אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא! אִי כְּתִיב ״יַעֲשֶׂה שְׁלָמִים זֶבַח״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ; הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים״ – הָוֵה לֵיהּ כְּלָל שֶׁאֵינוֹ מָלֵא, וְכׇל כְּלָל שֶׁאֵינוֹ מָלֵא – אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט. רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם דָּנִין, וְ״לַה׳״ חָזַר וְכָלַל. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא לָא דָּמֵי כְּלָלָא קַמָּא לִכְלָלָא בָּתְרָא; כְּלָלָא קַמָּא – מְרַבֵּה עֲשִׂיּוֹת וְתוּ לָא, כְּלָלָא בָּתְרָא – כׇּל ״לַה׳״ וַאֲפִילּוּ שְׁפִיכַת שִׁירַיִים וְהַקְטָרַת אֵימוּרִין! הָא תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרֵישׁ כִּי הַאי גַוְונָא: כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – עֲבוֹדָה וּבָעֵינַן לִשְׁמָן, אַף כׇּל עֲבוֹדָה וּבָעֵינַן לִשְׁמָן. אִי מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – עֲבוֹדָה וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בַּחוּץ, אַף כׇּל עֲבוֹדָה וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בַּחוּץ; שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה – אִין, קַבָּלָה וְהוֹלָכָה – לָא! אִי נָמֵי, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַטָּעוּן צָפוֹן וְיֶשְׁנוֹ בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, אַף כֹּל הַטָּעוּן צָפוֹן וְיֶשְׁנוֹ בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת; שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה – אִין, זְרִיקָה – לָא! אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי, שְׁקוּלִין הֵן וְיָבֹאוּ שְׁנֵיהֶן. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: וַחֲדָא חֲדָא תֵּיקוּ בְּמִילְּתָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: זְרִיקָה – מִדְּרַב אָשֵׁי נָפְקָא. אַשְׁכְּחַן אֵיל נְזִיר, שְׁאָר שְׁלָמִים מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא נֵילַף מֵאֵיל נָזִיר – מָה לְאֵיל נָזִיר, שֶׁכֵּן יֵשׁ עִמָּהֶן דָּמִים אֲחֵרִים! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב ״שְׁלָמָיו״; מַאי ״שְׁלָמִים״ – לְרַבּוֹת כׇּל שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחַן שְׁלָמִים, שְׁאָר כׇּל קֳדָשִׁים מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִשְּׁלָמִים, מָה לִשְׁלָמִים שֶׁכֵּן טְעוּנִין סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – הַקִּישָׁן הַכָּתוּב לִשְׁלָמִים; מָה שְׁלָמִים – בֵּין שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ בֵּין שִׁינּוּי בְעָלִים, בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ; אַף כׇּל בֵּין שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ בֵּין שִׁינּוּי בְעָלִים, בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ. אֵימָא הֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְהוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – לִיפַּסְלוּ! אָמַר קְרָא: ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ וְגוֹ׳״ – הַאי נְדָבָה?! נֶדֶר הוּא! [אֶלָּא] אִם כְּמָה שֶׁנָּדַרְתָּ עָשִׂיתָ – יְהֵא נֶדֶר, וְאִם לָאו – יְהֵא נְדָבָה. וְאִיצְטְרִיךְ ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ״, וְאִיצְטְרִיךְ ״זֹאת הַתּוֹרָה״; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מוֹצָא״ – הֲוָה אָמֵינָאואע"ג דתרתי לאו דוקא תרתי דוקא - אע"ג דמותבינן ארבעה פרכי איכא תרתי שאינן עיקר כדמפרש ואזיל: תרתי מיהא דוקא - והשתא מפרש אמאי תרתי לאו דוקא: ולרב פנחס כו' - ולקמן בשילהי שמעתין אזלה לה הך פירכא דלאחר מיתה: לכפר עליו - היינו זריקה אלמא זריקה לשם בעלים בעיא: את שעליו - כגון נדר דאמר הרי עלי עולה חייב באחריותו אם הפריש בהמה לנדרו אם מתה או נגנבה דהכי משמע אותו שעליו יקריב אותו ונרצה לו ועד שיקריבנו לא נרצה ולא נפטר: את שאינו עליו - כגון דאמר הרי זו עולה: מונרצה לו לכפר קאמר - דהכי משמע לו לכפר ולא לחבירו: שכן עבודה שחייבין עליה בחוץ - דכתיב (ויקרא י״ז:ג׳) אשר ישחט מחוץ למחנה וזורק נמי מרבינן ליה לקמן בפ' השוחט (זבחים דף קז.) דם שפך לרבות הזורק תאמר בקבלה והולכה שאין חייבין עליה בחוץ דתנן בפ' בתרא (שם קיב:) והיוצק והבולל כו' והמקבל דמים בחוץ פטור: יעשה כלל - שיהו כל עשיותיו לשם שלמים: זבח פרט - שחיטה הוא דבעי לשמה: אי כתיב יעשה שלמים זבח כדקאמרת - דמשמע כללא שיהו עשייתו שלמים: השתא דכתיב יעשה זבח שלמים - לא גמר הכלל את דבריו ולא נשלם להשמיענו על מה הוזכרו כאן העשיות עד שבא זבח והפסיק את הדבר: כלל שאינו מלא - ולא נתמלא דבריו להשלים מלא פרדאשביי"ן בלע"ז: עשייתו - עבודות המיוחדות שחיטה וזריקה קבלה והולכה: לה' - יעשה זבח שלמים לה': שפיכת שירים - שנשפכין שירי הדם ליסוד [אחר] שנתן ארבע מתנות ואינן מעכבין כפרה: הא תנא דבי רבי ישמעאל כו' - בשילהי אלו טריפות (חולין דף סו.) גבי פרשת חגבים: איכא למימר הכי - עבודה וחייבין עליה בחוץ ואתיא לה זריקה: ואיכא למימר הכי - עבודה שטעונה צפון ואתיא לה קבלה: שקולין הן - המדות שוות והי מינייהו מפקת אי דרשת הא אנא דרישנא לאידך הלכך יבאו שניהם והולכה על כרחך לא תפקה מכלל קבלה: מדרב אשי - מונרצה לו לכפר וכלל ופרט לאיתויי קבלה דאי לזריקה לא איצטריך: שכן יש עמו דמים אחרים - שבאין עמו חטאת ועולה: אשכחן שלמים - בין בשינוי קודש בין בשינוי בעלים: שכן טעונין כו' - ושאר זבחים יש מהן שאין טעונים סמיכה ולא נסכים כגון בכור ומעשר ופסח ויש מהן שאין טעונין נסכים כגון חטאת ואשם ובכולן אין אחד שיהא טעון חזה ושוק: ליפסלו - שהרי לא נעשו כהלכתן ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה: ואיצטריך - למיכתב זאת התורה למיגמר משלמים ולא תימא ממוצא שפתיך נפקא דלכתחילה בעינן לשמה:מחשבה בעלמא - ואפי' יהא צריך דיבור כיון דליכא מעשה הוי כמחשבה בעלמא ויש תימה דהכא משוי להו ובפ' תמיד נשחט (פסחים סב:) משמע שיש חילוק דמפרש מה בין לשמן לשלא לשמן לאוכליו ושלא לאוכליו זה פסולו בגופו וזה אין פסולו בגופו וי"ל דכיון דלא מיפסיל אלא מפני שאין יכול לאכול כזית כגון לשם חולה וזקן חשיב טפי פסולו בקודש מחמת דבר אחר כיון דאם היה יכול לאכול היה כשר וקשה דעל כרחין שלא למנוין ולערלים ולטמאין צריך לומר דלא חשיבי פסולן בגופו כי היכי דלא תיקשי לן נמי מה בין לשמן ושלא לשמן למנוין ושלא למנוין למולין ולערלים לטמאין ולטהורים וי"ל דשינוי בעלים חשבינן פסולו בגופו משום דתלוי בזריקה (בכפרה) ושם בעלים [על הכפרה] אבל שלא לאוכלין ושלא למנויין תלוי בשחיטה ואין שם בעלים על השחיטה אי נמי שלא לאוכלין [ושלא למנויין] יכול לקיים מחשבתו בהיתר [באותן] שיהיו מנויין עליו אם אינם חולים וזקנים אבל שלא לשמה אינו יכול לקיימו לכך קרוי פסולו בגופו: הגה"ה ה"ג במגילה (דף ח.) מאי [משמע] אמר רב יצחק בר אבדימי: רב אשי (אמר) מונרצה לו קאמר - תימה למה לי קרא לשינוי בעלים בזריקה הא אפי' שאר עבודות לא מיפסלי אלא בשוחט על מנת לזרוק כ"ש זורק עצמו [דבעינן] שם בעלים: שכן עבודה וחייבים - פירוש עבודה שחייבין עליה בחוץ: שקולים הם ויבאו שניהם - אע"ג דהכא תרתי והכא חדא חשיב להו שקולין והקשה הרב רבי חיים דהשתא משמע דהיכא דלא ידע הי מינייהו לרבויי מרבי תרוייהו וכן בריש ב"ק (דף ג.) דמרבי מושלח שן ורגל משום דשקולין הן וכן בפ"ק דערכין (דף ד:) גבי נפשות ואילו בפרק כל האסורים (תמורה דף כח:) ופרק שור שנגח ארבעה וה' (ב"ק דף מ:) דרשינן מן הבהמה להוציא את הרובע ומן הצאן להוציא את הנוגח וקאמר מפני שיש ברובע מה שאין בנוגח ויש בנוגח מה שאין ברובע הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח ותירץ דהיכא דאיכא משמעות בריבוי מרבינן כל השקולים כי הכא דזבח משמע לרבויי כעין זביחה כל שהיא עבודה וכן ושלח יש במשמע רגל ושן ונפשות נמי משמע הכל אבל מן לא משמע למעוטי שניהם: אימא היכא דשחיט שלא לשמן ליפסלו - תימה הא בכל דוכתא בעינן בקדשים [שינה] לעכב והכא לא שינה וי"ל דפריך משינוי קודש דאיכא תרי קראי ואמרי' לעיל אם אינו ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים ופריך דהשתא אימר תרוייהו בשינוי קודש ולעכב וקשה מאי משני אמר קרא מוצא שפתיך דלמא ההוא קרא אתא לשינוי בעלים דלא אשכחן ששינה בהן הכתוב ולא קשה מידי דמוצא שפתיך לא משמע שינוי בעלים. [הג"ה] ונראה דפריך מכח סברא כעין קושיא דר"ל דלקמיה דאימא דליפסלו כיון דאמרת דלא עלו לשם חובה או נימא דיעלו דאם כשרין הן ירצו ואם אין מרצין למה באין [ומיהו] לא דמי דריש לקיש פריך יהו כשרין גמורין כמו שאר קדשים דלא שנה לעכב בו ליפסלו והכא לא הוה ליה למיפרך שלא לשמה ליפסלו אלא הוה ליה למימר וליתכשרו ויעלו לחובה כשאר קדשים שלא שנה לעכב כל כמה דאכתי לא ידע קרא דמוצא שפתיך ואי פריך ליפסלו דנגמר מחטאת [ופסח] בהיקישא דזאת התורה כדפרישית בסמוך אי במה מצינו איכא למיפרך שכן כרת וא' בהקישא דזאת התורה א"כ ליכתוב חדא או לחטאת גרידא או פסח גרידא ואי נאמר דבכל דוכתא דמצרכינן שנה לעכב היינו מהכא [מדכתיב] מוצא שפתיך וגו' א"כ אתי שפיר הא דפריך וליפסלו כו'. ע"כ הג"ה: