זבחיםקג:
טוען את הדף…
לֹא יְהוּ כֹּהֲנִים זַכָּאִין בְּעוֹרָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹר הָעֹלָה״ מִכׇּל מָקוֹם. ״עוֹר הָעֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹר הָעוֹלָה, עוֹרוֹת קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף קָדָשִׁים קַלִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״ – מָה עוֹלָה קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, אַף כֹּל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״עוֹר הָעֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא הָעוֹלָה, עוֹרוֹת קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים מִנַּיִן? וְדִין הוּא: וּמָה עוֹלָה, שֶׁלֹּא זָכוּ בִּבְשָׂרָהּ – זָכוּ בְּעוֹרָהּ; קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁזָּכוּ בִּבְשָׂרָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁזָּכוּ בְּעוֹרָן?! מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ – שֶׁזָּכָה בְּבָשָׂר וְלֹא זָכָה בְּעוֹר! מָה לְמִזְבֵּחַ – שֶׁכֵּן לֹא זָכָה בְּמִקְצָת; תֹּאמַר בַּכֹּהֲנִים – שֶׁזָּכוּ בְּמִקְצָת?! הוֹאִיל וְזָכוּ בְּמִקְצָת, זָכוּ בְּכוּלֵּיהּ. רַבִּי אוֹמֵר: כׇּל עַצְמוֹ לֹא הוּצְרַכְנוּ אֶלָּא לְעוֹר הָעוֹלָה בִּלְבַד. שֶׁבְּכׇל מָקוֹם הָעוֹר מְהַלֵּךְ אַחַר הַבָּשָׂר. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין – הֵן וְעוֹרוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפִין עִמָּהֶן. חַטָּאת וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר – מַתָּנָה לַכֹּהֵן; רָצוּ – מַפְשִׁיטִין אוֹתָן, לֹא רָצוּ – אוֹכְלִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי עוֹרָן. קָדָשִׁים קַלִּים – לַבְּעָלִים; רָצוּ – מַפְשִׁיטִין אוֹתָן, רָצוּ – אוֹכְלִין אוֹתָן עַל גַּב עוֹרָן. אֲבָל עוֹלָה נֶאֱמַר בָהּ: ״וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ״. יָכוֹל לֹא יְהוּ הַכֹּהֲנִים זַכָּאִין בְּעוֹרָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב״. ״לוֹ יִהְיֶה״ – פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וְאוֹנֵן. שֶׁיָּכוֹל לֹא יִזְכּוּ בְּבָשָׂר – שֶׁהוּא לַאֲכִילָה, יִזְכּוּ בְּעוֹר – שֶׁאֵינוֹ לַאֲכִילָה; תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לוֹ יִהְיֶה״ – פְּרָט לִמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וּטְבוּל יוֹם וְאוֹנֵן. וְתַנָּא קַמָּא נָמֵי תִּיפּוֹק לִי מִדִּינָא! מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר, טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַאי ״אֲשֶׁר הִקְרִיב״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וְאוֹנֵן. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִ״לוֹ יִהְיֶה״! רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר בְּעוֹלֶה ״לוֹ יִהְיֶה״, וְנֶאֱמַר בְּאָשַׁם ״לוֹ יִהְיֶה״; מָה לְהַלָּן עַצְמוֹתָיו מוּתָּרִין, אַף כָּאן עַצְמוֹתָיו מוּתָּרִין. מוּפְנֵי; דְּאִי לָא מוּפְנֵי, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאָשָׁם שֶׁכֵּן בְּשָׂרוֹ מוּתָּר לוֹ; ״יִהְיֶה״ – קְרָא יַתִּירָא הוּא. מַתְנִי׳ כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל קוֹדֶם לְהֶפְשֵׁיטָן – אֵין עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁיטָן – עוֹרוֹתֵיהֶן לְכֹהֲנִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר שֶׁיּוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵיפָה – שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין ״לֹא רָאִינוּ״ רְאָיָה, אֶלָּא יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. גְּמָ׳ כׇּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ – לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, וְאַף עַל גַּב דְּאַפְּשָׁטֵיהּ לְעוֹר קוֹדֶם זְרִיקָה. מַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אֵין הַדָּם מְרַצֶּה עַל הָעוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֵימָא סֵיפָא: כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל קוֹדֶם הֶפְשֵׁיטָן – אֵין עוֹרוֹתֵיהֶן לְכֹהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁיטָן – עוֹרוֹתֵיהֶן לְכֹהֲנִים. אֲתָאן לְרַבִּי, דְּאָמַר: ״הַדָּם מְרַצֶּה עַל הָעוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ״. רֵישָׁא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, סֵיפָא רַבִּי?! אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּסֵיפָא רַבִּי הִיא, רֵישָׁא נָמֵי רַבִּי הִיא; וּמוֹדֶה רַבִּי שֶׁאֵין הֶפְשֵׁט קוֹדֶם זְרִיקָה. רָבָא אָמַר: מִדְּרֵישָׁא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; מַאי קוֹדֶם הֶפְשֵׁטאשר הקריב - כל הקרבנות במשמע: שזכה בבשר - באימורים: שכן לא זכה במקצת - עורות שלא מצינו עור למזבח תאמר בכהנים שזכו במקצת בעור העולה: כל עצמו כו' - אין לנו להביא ראיה לשאר עורות מעולה שפרט בה הכתוב לבדה מפני שלא הוצרכנו ללמוד על שאר עורות מה תהא עליהן אלא על של עולה בלבד: ועורותיהן עמהן - כדכתיב ואת הפר ואת עורו וגו': רצו מפשיטין - שהרי לא הצריכו להפשיט ונתנו לכהן כמות שהן כדכתיב כחטאת כאשם תורה אחת וגו': נאמר בה והפשיט - והבשר למזבח ועל העור שהזקיקו להפשיט לא אמור מה תהא עליו ולמזבח אינך יכול להביאו (זה) דבהדיא פרט לך הקטר באברים מופשטין ולא פרט לך העור עמהן: לו יהיה - רישיה דקרא המקריב את עולת איש ועליה קאי לו יהיה: פרט לאונן כו' - דלא חזי להקרבה: שיכול לא יזכו בבשר - כלומר אע"פ שנתמעטו מלחלוק בבשר מלאכול לערב הוצרכו למעטן מן העורות: שיכול לא יזכו בבשר - מפני שהוא ראוי לאכילה והן אינן ראוים לאכילת היום: מדינא - כי היכי דנפקא ליה לרבי ישמעאל ולמה לי קרא לעורות קדשי קדשים: אשר הקריב - דיליף ת"ק מיניה עורות קדשי קדשים מאי עביד ליה: תיפוק ליה מלו יהיה - כדנפקא ליה לרבי: רבי ישמעאל לטעמיה - דדריש לו יהיה לדרשא אחריתי: קרא יתירא הוא - דמצי למכתב עור העולה אשר הקריב לכהן ולשתוק: מתני' אין עורותיהן לכהנים - אלא נשרפים עם עורן: לא ראיתי עור יוצא לשריפה - משהופשט הכי מפרש לה בגמרא: ונמצא טריפה - ואפילו שפסול זה היה בו קודם הפשט הואיל ולא ניכר עד לאחר הפשט יאותו הכהנים בעורו: אין לא ראיתי ראיה - שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה אחר הפשט ואם אירע ושרפוה הוא לא ראה: אלא יצא לבית השריפה - הואיל וקודם הפשט הוה ביה: גמ' ה"ג בגמ' כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה ואע"ג דאפשטיה לעור קודם זריקה ול"ג כל שאין לו בבשר דההיא מאי בעיא לענין דם מרצה על העור הא ההיא בכהן טמא קאמר אלא רישיה דהך דלעיל מהך נקט ואותיב הכי קתני רישא כל שלא זכה המזבח בבשרה כגון שאירע בו פסול קודם זריקה דלא היה לה לבשר שעת היתר למזבח לא זכו הכהנים בעורה ולא פליג בין שהופשט קודם הפסול בין לא הופשט אלמא אע"ג דאפשטיה לעור קודם זריקה ונפסל הבשר ואח"כ זרק קאמר דלא זכו בעורה: מני ר' אלעזר בר' שמעון היא - דאמר לקמן (זבחים דף קד.) אין הדם מרצה על עור חלוץ בפני עצמו בלא בשר כגון אם נפסל הבשר ואין הדם מרצה עליו אף העור לא יצא מידי מעילה להיות ניתר לכהנים אחר הפשטן: עורותיהן לכהנים - ואפילו אירע פסול זה קודם זריקה: אתאן לרבי - דפליג עליה דרבי אלעזר לקמן (שם) ואמר הדם מרצה על עור חלוץ בפני עצמו בלא הרצאת בשר: ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה - אע"ג דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו היכא דאיתרמי דאיפשט קודם זריקה מודה הוא שאין כהנים רגילין בכך שאסור לשהות הדם כל כך הלכך נמי דקתני כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה טעמא משום דפסול דקודם זריקה קודם הפשט הוא ומיהו היכא דאיתרמי דהפשיט קודם זריקה ונפסל אחר הפשט אע"פ שלא זכה מזבח בבשר יזכו הכהנים בעורה ומשנתינו דברה בהוה:ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה - משמע הכא דלכ"ע היכא דנולד פסול קודם הפשט וקודם זריקה אין הדם מרצה על העור ותימה דבסוף הגוזל קמא (ב"ק דף קיא.) אמר גבי נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה דאם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם זכו במה שבידם ופריך למאי חזי אשם פסול הוא אמר רבא לעורו והשתא עורו גופיה הא. לא חזי דהיינו קודם הפשט וזריקה דתחלת הבאתו בפסול וי"ל דהתם לאחר שחיטת האשם יכול להביא כסף קודם זריקה קרינא ביה מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו כיון דעדיין לא נכפר הלכך לא חשיב פסול דקודם זריקה ומיהו קשה כיון דאיכא הפסול בידם מה לי קודם זריקה ומה לי לאחר זריקה וי"ל דהוי כמו שנמצא טריפה בבני מעיים לרבי חנינא סגן הכהנים הואיל ולא הוכר פסולו קודם הפשט לרבי וקודם זריקה לרבי אלעזר מרצה על העור (הג"ה) וקשה דתניא בתוספתא דפסחים הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו עד שיביא גזילו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה אלמא אין תקנה להביא הגזל קודם שנשחט ואין לומר היינו מדרבנן הא תניא בסיפא גבי מצורע (לעיל) (. דף ה) הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ומהכא מוכח פ' קמא דמנחות (דף ה.) יש מחוסר זמן לבו ביום ואע"ג דמן התורה פסול צריך עבור צורה כדתניא פרק כיצד צולין (פסחים דף ס) כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ופסולו בגופו הוי כמו פיגול וטריפה ונבלה אבל הקדמה לא. ברוך: