זבחיםד.
טוען את הדף…
מְנָלַן דְּבָעֵינַן זְבִיחָה לִשְׁמָהּ? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ״ – שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם [שְׁלָמִים]. וְדִילְמָא הַיְינוּ שְׁמַיְיהוּ! מִדִּכְתִיב ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״, ״הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״ – וְלָא כְּתִיב ״זֶבַח״; וְהָכָא כְּתִיב ״זֶבַח״; שְׁמַע מִינַּהּ: שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחַן זְבִיחָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא לֵילַף מִזְּבִיחָה; מָה לִזְבִיחָה – שֶׁכֵּן נִפְסְלָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אוֹכְלִין בַּפֶּסַח! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״ – שֶׁתְּהֵא קַבָּלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּקַבָּלָה, וְלֵילַף שְׁחִיטָה מִינַּהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ – מָה לְקַבָּלָה שֶׁכֵּן פְּסוּלָה בְּזָר וְאִשָּׁה. אַשְׁכְּחַן שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה, זְרִיקָה מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא לֵילַף מֵהָנֵי – מָה לְהָנֵי שֶׁכֵּן טְעוּנוֹת צָפוֹן, וְיֶשְׁנָן בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״ – שֶׁתְּהֵא זְרִיקָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרִיקָה, וְלֵילַף מִינַּהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ – מָה לִזְרִיקָה, שֶׁכֵּן חַיָּיב עָלֶיהָ זָר מִיתָה. אַשְׁכְּחַן כּוּלְּהוּ, הוֹלָכָה מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא לֵילַף מִכּוּלְּהוּ; מָה לְכוּלְּהוּ – שֶׁכֵּן עֲבוֹדָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַטְּלָהּ; תֹּאמַר בְּהוֹלָכָה – שֶׁאֶפְשָׁר לְבַטְּלָהּ?! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״וְהִקְרִיב אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״, וְאָמַר מָר: זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ; וְתַנְיָא: ״וְהִקְרִיבוּ״ – זוֹ קַבָּלַת הַדָּם; וְאַפֵּיק רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן הוֹלָכָה – לְמֵימְרָא דְּהוֹלָכָה לָא תַּפְּקַהּ מִכְּלַל קַבָּלָה. וְאַשְׁכְּחַן שִׁנּוּי קוֹדֶשׁ, שִׁנּוּי בְּעָלִים מְנָלַן? אָמַר רַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי, אָמַר קְרָא: ״וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״ – שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם תּוֹדָה. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ – דְּנָפְקָא לַן מֵהָתָם; תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשִׁינּוּי בְעָלִים. וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״ – אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בָּא לְלַמֵּד, תּוֹדָה שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם שְׁלָמִים – כְּשֵׁרָה, שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם תּוֹדָה – פְּסוּלָה. מָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? תּוֹדָה קְרוּיָה שְׁלָמִים, וְאֵין שְׁלָמִים קְרוּיִין תּוֹדָה. אֲנַן מִ״זֶּבַח״ קָאָמְרִינַן. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ: חַטָּאת וְאָשָׁם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶבַח״! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״וּבְשַׂר תּוֹדַת שְׁלָמָיו [זֶבַח]״; מַאי ״זֶבַח״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אַשְׁכְּחַן זְבִיחָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא לֵילַף מִזְּבִיחָה – מָה לִזְבִיחָה שֶׁכֵּן פּוֹסֵל שֶׁלֹּא לְשֵׁם אוֹכְלִין בַּפֶּסַח! נֶאֶמְרָה זְבִיחָה בְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ, וְנֶאֶמְרָה זְבִיחָה בְּשִׁינּוּי בְעָלִים; מָה זְבִיחָה הָאֲמוּרָה בְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ – לֹא חִלַּקְתָּ בֵּין זְבִיחָה לִשְׁאָר עֲבוֹדוֹת, אַף זְבִיחָה הָאֲמוּרָה בְּשִׁינּוּי בְעָלִים – לֹא תְּחַלֵּק בָּהֶן בֵּין זְבִיחָה לִשְׁאָר עֲבוֹדוֹת. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ – שֶׁכֵּן פְּסוּלָהּ בְּגוּפָהּ, וְיֶשְׁנוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת, וְיֶשְׁנוֹ לְאַחַר מִיתָה, וְיֶשְׁנוֹ בְּצִיבּוּר כִּבְיָחִיד!ומנלן דבעינן זביחה לשמה - לכתחילה דאי ממוצא שפתיך לא מיפרשי ביה עבודות: ממאי דלענין שחיטה קרוי זבח [דלמא] היינו שמייהו - זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה: מה לזביחה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין בפסח - שאם שחטו שלא לאוכלין כגון לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפילו הן בעליו דכתיב איש לפי אכלו אכילה בכזית ושאר עבודות לא פסלי שלא לאוכלין דכתיב תכוסו ותניא (פסחים דף סא.) רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם האומר לחבירו כוס לי טלה זה והכי אמרינן בפסחים (דף עח:) דאין (מחשבה) אוכלין בזריקה: המקריב - קבלה הוא דתניא והקריבו זה קבלת הדם: שכן פסולה בזר - לאפוקי שחיטה שכשירה בזר כדלקמן בפרק שלישי (זבחים דף לב.) שחיטה וקבלה טעונות צפון בפ' איזהו מקומן (לקמן זבחים דף מט.) יליף להו מקראי: וישנן בחטאות הפנימיות - אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו: זריקה זר חייב עליה מיתה - אבל שחיטה כשרה בזר וקבלה והולכה אע"פ שפסולה בזר אין חייב עליה מיתה כדאמרי' בסדר יומא (דף כד.) ארבעה עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים והיין דכתיב גבי והזר הקרב יומת ועבדתם עבודת מתנה ודרשינן עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה והני כולהו יש אחריהם עבודה: מכולהו - במה הצד השוה שבהן שהן עבודה וצריכה לשמה אף אני אביא הולכה: הולכה אפשר לבטלה - שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק כדתניא במתניתין (לקמן זבחים דף יג.): והקריבו זו קבלת הדם - ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים זו קבלה דהא בתר שחיטה כתיב ולא אפשר לאוקומיה בהולכה ואף על גב דלשון הולכה הוא כדחזינן בהולכת אברים דכתיב ביה הקרבה ולשון הולכה היא: ה"ג ואפקיה רחמנא קבלה בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה: שינוי בעלים מנלן - שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו לא שיתכפר בו אחר דקתני לקמן (זבחים דף מו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זובח מנלן דבעינן לשם זובח: זבח תודת שלמיו - שתהא זביחתו לשם תודה: כשרה - ועלו לשם חובה: פסולה - כלומר לא עלו לשם חובה: תודה קרויה שלמים - כדכתיב תודת שלמיו כמו חטאת הקהל (ויקרא ד׳:כ״א) תורת משה עבדי (מלאכי ג׳:כ״ב): אנן מזבח תודה קאמרי' - דרשא דידן ואבא חנן מתודת שלמיו: חטאת ואשם מנין - בת"כ קתני לה גבי האי קרא ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה: חטאת ואשם מנין - ת"ל זבח: לא חלקת - דהא כולהו איתרבו לעיל: שכן פסולו בגופו - לקמן מפרש לה ואזיל: וישנו בד' עבודות - שאם שחט שלא לשמו או קיבל והלך וזרק שלא לשמו אע"פ שלא חישב אלא על השחיטה שלא לשמו פסול כדרבינן להו לעיל אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה דהא דרבינן שחיטה לפסול בשינוי בעלים אינו אלא כגון ששחט על מנת לזרוק להתכפר בו אחר אבל שחט שלא לשם בעליו ולא הזכיר על מנת לזרוק אין זו מחשבה דשנוי בעלים לא שייך בקרבן אלא להתכפר בו וכפרה בזריקה היא והכי אמרי' לקמן בפרקין (זבחים דף י.) שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר שחטו על מנת לזרוק לשם פלוני פסול וכן לענין קבלה והולכה לא שייך שינוי בעלים אא"כ חישב לקבל על מנת לזרוק לשם אחר: וישנו לאחר מיתה - המפריש קרבנו ומת והיורש מקריבו שייך בו שינוי קדש אבל לא שינוי בעלים שהרי מתו בעליו: וישנו בצבור - אבל שנוי בעלים לא שייך בקרבן צבור שהרי הכל בעליו:מה לזביחה שכן פוסל שלא לשם אוכלין בפסח - וא"ת זריקה נמי תפסול מק"ו דשחיטה שאינו פוסל בשינוי בעלים אלא על מנת לזרוק ופוסלת על מנת שלא לשם אוכלין ק"ו זריקה שפוסלת בזורק שלא לשם בעלים שתפסול שלא לשם אוכלין וי"ל דאיכא למיפרך מה לזביחה שכן טעונה צפון וישנה בחטאות הפנימיות מיהו אכתי לא קמא ליה הך פירכא עד בסמוך לכך י"ל דהכא לא יליף מזביחה אלא קבלה והולכה. ברו"ך. ועוד נראה דבפ' תמיד נשחט (פסחים דף סא.) ממעט שאר עבודות שלא [פסול] לשם אוכלין: מה לזריקה שכן חייב עליה זר כו' - וא"ת ונילף קבלה והולכה משחיטה וזריקה וי"ל מה להנך שכן חייבין בחוץ כדלקמן בשמעתין: דהולכה לא תפקה מכלל קבלה - וזריקה לא אתיא מכולהו שישנן בחטאות הפנימיות: בא ללמד תודה ששחטה לשם שלמים כשרה - תימה דבסוף כל הפסולין (לקמן זבחים דף לו.) דרשי' מיניה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו פי' דנאכלין ליום ולילה וי"ל דהתם דריש מדכתביה גבי אכילה: ש"מ תרתי - וא"ת ואימא כוליה [להכי] הוא דאתא שתהא זביחה לשם תודה וי"ל דאיכא לרבויי חטאת ואשם מדכתיב ביה אכילה: וישנן לאחר מיתה - אבל שינוי בעלים אינן לאחר מיתה בפסחים (דף סא.) הקשה רבינו (דלמא מאחר) דשיעבודא לאו דאורייתא כמו כן אין שינוי קודש לאחר מיתה דמאי נפקא מינה דלא עלו לשם חובה הא לא מיחייבי יורשין להביא אחר דפלוגתא היא בקדושין בפ"ק (דף יג:) גבי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דקאמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים ורב אשי אמר אפי' שלא הפרישתה מחיים והל"ל הכא למ"ד שיעבודא [לאו] דאורייתא שאין שנוי קודש לאחר מיתה תרתי מיהא דווקא ויש לומר דנפקא מינה אם הפריש שתי שלמים או שתי עולות לאחריות ופירש שאם אחת מתה או אבודה השניה תהיה קריבה עולה כדין הראשונה ואם קרבה הראשונה כתקונה השניה תהיה חולין וכי מתו בעלים ועשה יורש אחת שלא לשמה הרי היא כאילו נאבדה וקרבה שניה תחתיה ואם עשה הראשונה כתיקנה אז השניה חולין אבל אם לא פירש כלום אלא סתם הפריש שתים לאחריות אז אפילו נעשית הראשונה כתיקנה הוי שניה רועה ודמיה קרבי עולה כמו גבי מפריש שתי חטאות לאחריות כדאיתא לקמן (זבחים דף יא:) מותר חטאת קרב עולה והכי נמי הוי בהפריש שתי שלמים או שתי עולות לאחריות ועי"ל דלאחר מיתה הוי [איסור] בשינוי קודש כשמשנהו אבל ליכא איסורא בשינוי בעלים כיון דליכא בעלים מיהו אכתי לא ידע דרשא דמוצא שפתיך דמינה נפקא איסור לשינוי קודש מדמייתי לה בסמוך . הגה"ה: וישנן בציבור - משא"כ בשינוי בעלים דאם שחט לשמו התמיד הרי הוא בעליו ואפי' לשם עובד כוכבים לא מיפסיל דבעינן חבירו דומיא דידיה מחוייב כפרה כמותו. ברו"ך: