זבחיםעז:
טוען את הדף…
אָמַר רַב הוּנָא: בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא – דְּאָמַר: אִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ. אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא – דְּאִי עֲבַד; לְכַתְּחִלָּה מִי אָמַר?! אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעָלוּ עַל גַּבֵּי כֶּבֶשׁ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּעֵינַיְיהוּ! אֶלָּא טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִיעֵט רַחֲמָנָא ״מוּם בָּם״ – הוּא דְּלֹא יֵרָצוּ, הָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת – יֵרָצוּ. וְרַבָּנַן – ״מוּם בָּם״ הוּא דְּלֹא יֵרָצוּ, הָא עָבַר מוּם – יֵרָצוּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – מִ״בָּם״–״בָּהֶם״, וְרַבָּנַן – ״בָּם״–״בָּהֶם״ לָא דָּרְשִׁי. אִי הָכִי, ״רוֹאֶה״?! הָא רַחֲמָנָא אַכְשְׁרֵיהּ! לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – רַחֲמָנָא אַכְשְׁרֵיהּ; לְדִידְכוּ – אוֹדוֹ לִי מִיהָא, בְּשַׂר בַּעֲלַת מוּם – כְּעֵצִים דָּמֵי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַבְּשַׂר חַטָּאת! וְרַבָּנַן – הָכָא מְאִיסִי, הָתָם לָא מְאִיסִי. מַתְנִי׳ אֵבָרִין בְּאֵבָרִין בַּעֲלֵי מוּמִין – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב רֹאשׁ אֶחָד מֵהֶן – יִקְרְבוּ כׇּל הָרָאשִׁין. כְּרָעַיִם שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – יִקְרְבוּ כָּל הַכְּרָעַיִם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כֻּלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא שְׁנַיִם שְׁנַיִם, אֲבָל אֶחָד אֶחָד – לֹא. מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה! אָמַר לוֹ רַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא, אַסְבְּרַהּ לָךְ: מַאי אֶחָד – זוּג אֶחָד. מַתְנִי׳ דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם – כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם הַחַיָּה – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם.כגון שעלו על הכבש - וכיון דלר"ע לא ירדו מן המזבח הני מעלן לכתחלה מכבש למזבח דקי"ל לקמן (זבחים דף פו.) כשם שהמזבח מקדש כך הכבש מקדש: אפי' בעינייהו - שלא נתערבו בתמימים אם עלו בעלי מומין לכבש לר"ע יקרבו: בם - משמע כשהן בפני עצמן: מידי דהוי אבשר חטאת - דמודיתו לי דאם נתערב באיברי עולה יקרב לשם עצים כדאמרן: מתני' איברים - של עולות הרבה באיברי עולת בעלת מום אם קרב [א' מהם] תלינן איסורא ביה: יצא לבית השרפה - דלא תלינן איסורא בקריבין כבר: גמ' (לא נחלקו כו'): אלא שנים שנים - זוג זוג יקריבם דאיכא למימר מיגו דהאי לאו דאיסורא הוא דהאי נמי לאו איסורא הוא ואיסורא אזיל ליה בההוא דקרב קודם שנמלך אבל אחד אחד דליכא מיגו לא: חוץ מאחד מהן כו' - מכלל דלרבי אליעזר קרב: זוג אחד - שני ראשים: מתני' שנתערב ביין - שהוא אדום ואין מראה ניכר בו: רואין אותו יין כאילו הוא מים - ואומדין אם היה דם שנתערב כאן ניכר במים הללו כשר לזריקה: בדם הבהמה - של חולין: רואין אותו - של חולין כאילו הוא מים ואומדין אותו אם היה דם הזבח ניכר כשר ואע"פ שהחולין רבין עליו:הכא בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו - מילתיה דר"ע בפ' המזבח מקדש (לקמן זבחים דף פד.) דתנן ר"מ מכשיר בבעלי מומין ואמר ר' יוחנן בגמ' לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות דלא פסל בעופות אלא מחוסר ' אבר כדדרשינן בת"כ ובפ"ק דקדושין (דף כד:) יכול נקטעה רגלה ונשברה גפה וא"ת אמאי לא חשיב נמי ניב שפתים דאמר פ' הניזקין (גיטין דף נו.) דשדא מומא בניב שפתים אתרא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא דלא פסול לבני נח אלא מחוסר אבר ושמא בעוף לא שייך ניב שפתים מיהו אכתי קשה דאיכא כמה מומין דלא פסלי ואמאי נקיט דוקין שבעין וכן בגיטין הוה מצי למישדי מומא במקום אחר: אי הכי אפי' בעינייהו נמי - תימה דלישני דלדבריהם קאמר להו כדמשני לבסוף: הא עבר מום ירצו - אע"ג דדרשינן בבכורות (דף לז.) בכלל ופרט דמום עובר מרצה מום עובר דמוקדשין איצטריך דה"א כיון דנדחה שוב אינו נראה: ורבנן בם בהם לא דרשי - משמע דלא דרשינן מיניה תרתי אפי' ר"א לא דריש אלא מדכתיב בהם ולא כתיב בם ותימה דבפ' שני שעירי (יומא דף סד.) דריש רבי יוחנן מבהם ג' דרשות הני הוא דכי עבר מומם ירצו הא שאר דחויין הואיל ונדחו ידחו ועוד דריש בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ועוד בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו ושמא משום דכתיב נמי בם דמייתר ובם ובהם שניהם מיותרין ודרשינן לרבי יוחנן חדא דרש מבם ותרתי מבהם ולרב דרשינן תרתי חדא מבם וחדא מבהם אבל בם בהם לא דריש וכולה סוגיא התם בין לרב בין לר' יוחנן אליבא דר"א ואין לחוש בכך דהכי נמי לעיל (זבחים דף עו:) ובפ' בתרא דמנחות (דף קו:) כר"א אי נמי אפי' כרבנן דבין ר"א ובין רבנן דמתני' אית להו דע"י תערובת ירצו והכי פירוש התם בעינייהו הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו דתנן איברים שנתערבו כו' ומשמע מתוך המשנה דמודו רבנן דהנהו דקרבו ועלו למערכה יקרבנו דלא ירדו שמעינן מינה דאית להו הך דרשא אלא לכתחלה אסרי מדרבנן דאי לית להו הוה להו למיסר אפי' אותם שעלו ירדו כיון דלא בטלי אי לאו משום דשריא תערובת דאורייתא דכיון דאחמור רבנן דלא ליבטלו משום דדרכו למנות (אית לן למישרי) ע"י ביטולו ברוב בדיעבד משום דעלו והא דקאמר הכא ורבנן בם בהם לא דרשי ולא בעי למימר דרבנן נמי אית להו הך דרשה אלא דלכתחלה אסרי להקריב מדרבנן כי תנאי דמתני' משום דמשמע ליה דלא יקרבו לרבנן מדאורייתא כמו דלא יקרבו דרובע ונרבע דרישא דברייתא דאפי' בדיעבד ירדו השתא א"ש דרב ור' יוחנן לא שבקו רבנן ואמרי כר"א ותדע מדמייתי התם מלתא דרבנן דאי אליבא דר' אליעזר קאמרי לא הוה ליה לאיתויי מלתייהו דרבנן ואע"ג דרבנן דברייתא לא דרשי הכי מתני' עיקר והא דדריש התם מבם בהם טעמא דר' יוחנן ומתרי בם דריש עבר מומם וע"י תערובת והכא דריש מבם תערובת ועבר מומם מבם בהם ואייתר להם בם דבתרא לכדר' יוחנן כדפרישית לא קשה מידי דלא איכפת ליה להש"ס רק שיוכל לעשות ג' דרשות ולא חש להזכיר דרשא דר' יוחנן אלא הפשוטה יותר וזה אין לפרש דאיברי בעלי מומין בתמימים לא בטלי מן התורה דמאיזה טעם לא בטלו אי משום דאין עולין מבטלין זה את זה הא בעלי מומין לא עולין נינהו ועוד דאפי' עולין נראה דלרבנן מדאורייתא מבטלין זה את זה בדבר שאינו מתערב כמו מין במינו לר' יהודה שאינו מתערב דלא הוי כדם וסולת בטל מדאורייתא: אודו לי מיהת בשר בעל מום כעצים דמי - אע"ג דר"א גופיה לא חייש להאי טעמא מדמצריך קרא מ"מ תיקשי להו לרבנן והכי אורחיה דהש"ס כדפירשתי בריש פירקין: בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים - וא"ת דם בהמה וחיה היכי זריק להו למזבח נהי דאמר רואין כאילו הוא מים ולא מבטל דם אחר מ"מ מים גמורין לא הוי ולא בטל ממנו שם חולין ואפי' למ"ד (נזיר דף כט.) חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו שחיטתן אבל להעלותן לגבי המזבח נראה דאסור וי"ל כיון דדם כשר מעורב בו ואין עיקר זריקתן לשם הפסול אלא לשם הכשר שרי אע"ג דבאיברים לא אמר רואין לשם עצים ומיהו בלאו הכי אתי שפיר דבנזיר פ' ואני (שם) משמע דלמ"ד לאו דאורייתא אפי' העלאה נמי שרי גבי מדיר בנו בנזיר למ"ד לחנכו במצות דמביא חטאת העוף דקא סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ושמא סבר לה כר"א דשרי לשם עצים ולשם מים ואפשר דאפי' רבנן מודו דלא אסרי לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה כגון איברי חטאת ואיברי עולה וכן ניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה ומתן אחת במתן ארבע אבל חולין גמורין שרו לכ"ע לשם עצים ולשם מים וכן נתערב בדם פסול ובדם התמצית וכן מוכיח לקמן (זבחים דף עט:) מדדחיק עלה בגמ' במאי פליגי בגוזרין גזירה במקדש ולא קאמר דפליגי ברואה אני כדפליגי בסיפא ולקמן מפרש (ד"ה במאי): רואין אותו כאילו הוא מים - הקשה ה"ר שמואל מוורדום הא דאמרי' בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר סברי רבנן מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה היכי דריש ליה מיניה הא דלא בטיל היינו משום דאפי' הוי מים היה בו מראית דם וי"ל דפעמים שהוא כל כך רבה דאי הוי דם הפר מים משתנה מראית דם השעיר עד שנעשה דיהה ופסול דאם יש בו מראית דם דקתני היינו מראית דם גמור ולא חזותא בעלמא ועוד י"ל אי לאו משום דאין עולין (אין) מבטלין זה את זה לרבנן או מין במינו לר' יהודה כשמערה טיפה ראשונה הוי ליה בטל ונדתו ומיהו קשה דאיפכא ה"ל למידק דהא אמרי' ביומא (דף נג:) שעירה דם הפר בדם השעיר ובדם שנתערב במים אמר בגמ' לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל הלכך האי דם פר היה לו להתבטל ראשון ראשון בדם השעיר ואפי' מאן דלית ליה ראשון ראשון בטל בפ' בתרא דע"ז (דף עג.) הכא מודה משום דה"ל נראה ונדחה וי"ל דלא אמר ראשון ראשון בטל כשמערה בשפע הרבה יחד כמו שמחלק בע"ז (גז"ש) בין חבית דנפיש עמודיה לצרצור קטן דלא נפיש עמודיה אפי' למאן דאית ליה ראשון ראשון בטל בחבית ביותר מפי חבית היה מודה דלא בטיל ועוד מי לא עסקינן שמערה דם הפר שבכלי זה ודם השעיר שבכלי זה משניהם יחד תוך כלי שלישי: