זבחיםקו:
טוען את הדף…
שֶׁהֲרֵי עוֹנְשָׁן אָמוּר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״, אַזְהָרָה – דִּכְתִיב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ״. מִכָּאן וְאֵילָךְ – בִּזְבָחִים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים״ – זְבָחִים שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ כְּבָר. ״עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – לוֹמַר לָךְ: הַזּוֹבֵחַ בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. ״וֶהֱבִיאֻם לַה׳״ – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. לֹא תַעֲשֶׂה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד״. יָכוֹל יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם״ – זֹאת לָהֶם וְלֹא אַחֶרֶת לָהֶם. אֶלָּא אָמַר רַבִּי אָבִין: קַל וָחוֹמֶר; וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא עָנַשׁ – הִזְהִיר, מְקוֹם שֶׁעָנַשׁ – אֵינוֹ דִּין שֶׁהִזְהִיר?! אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אִם כֵּן, לֹא יֵאָמֵר לָאו בְּחֵלֶב – וְתֵיתֵי קַל וָחוֹמֶר מִנְּבֵילָה: מָה נְבֵילָה שֶׁלֹּא עָנַשׁ – הִזְהִיר, חֵלֶב שֶׁעָנַשׁ – אֵינוֹ דִּין שֶׁהִזְהִיר?! אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: מִנְּבֵלָה נָמֵי לָא אָתְיָא, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִנְבֵלָה שֶׁכֵּן מְטַמֵּא! מִשְּׁרָצִים טְמֵאִין. מָה לִשְׁרָצִים טְמֵאִין – שֶׁמְּטַמְּאִין בְּמַשֶּׁהוּ! מִשְּׁרָצִים טְהוֹרִים. מָה לִשְׁרָצִים טְהוֹרִים – שֶׁאִיסּוּרָן בְּמַשֶּׁהוּ! מֵעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. מָה לְעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – שֶׁכֵּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה! מִשְּׁבִיעִית. מָה לִשְׁבִיעִית, שֶׁכֵּן תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ! מִתְּרוּמָה – שֶׁכֵּן לֹא הוּתַּר מִכְּלָלָהּ! מִכּוּלְּהוּ נָמֵי – שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרוּ מִכְּלָלָן! אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי – הָא דִּתְנַן: פֶּסַח וּמִילָה מִצְוַת עֲשֵׂה, תֵּיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִמּוֹתִיר: מָה מוֹתִיר שֶׁלֹּא עָנַשׁ – הִזְהִיר, פֶּסַח וּמִילָה שֶׁעָנַשׁ – אֵינוֹ דִּין שֶׁהִזְהִיר?! אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְאָמַר לִי: מִמּוֹתִיר לָא אָתְיָא, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְמוֹתִיר – שֶׁכֵּן אֵין לוֹ תַּקָּנָה, תֹּאמַר פֶּסַח – יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה. וְכִי מַזְהִירִין מִן הַדִּין?! אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין, אֵין מַזְהִירִין מִן הַדִּין! אֶלָּא כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אָתְיָא הֲבָאָה–הֲבָאָה; מָה לְהַלָּן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אַף כָּאן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר.שהרי עונשן אמור - כלומר דמסתמא בהו משתעי קרא לאסור והרי עונשן אמור כאן: מכאן ואילך כו' - שנאמר למען אשר יביאו וגו' דמדכתיב אשר הם זובחים משמע שהיו עומדים לישחט בבמה ומכאן ואילך והביאום לה': כזובח בשדה - שלא לשם שמים: (מצות) לא תעשה - בהנך דהוקדשו בשעת היתר מניין: ת"ל ולא יזבחו עוד - משמע מעכשיו אסורין ועד עכשיו מותרין: זאת להם - עונש עשה ולא תעשה: ולא אחרת להם - כרת: מקום שלא ענש - כגון בקדשים שהקדישן בשעת היתר: הזהיר - כדאמרן כאן: שענש - כשהוקדשו בשעת איסור: אינו דין שהזהיר - ולקמן פריך וכי מזהירין מן הדין: משרצים - וא"ת תיתי אזהרה בחלב בק"ו משרצים טמאין כגון שמונה שרצים: במשהו - טומאתן בכעדשה אבל חלב בכזית: משרצים טהורים - שאין מטמאין כגון צפרדע ונמלה: שכן אסורין במשהו - לאכילה בכעדשה כדתניא במעילה בגמרא בפרק קדשי מזבח (מעילה דף טז:) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך כשיעור טומאתן של שרצים טמאים שיעור אכילתן של כל השרצים דהא כולהו כייל להו בהאי קרא ובכל אשר תרמוש האדמה וגו' ושיעור טומאתן נפקא לן בהכל חייבים (חגיגה דף יא:) שכן חומט תחילת ברייתו בכעדשה: שכן תופסת את דמיה - באיסורא כדתניא במסכת סוכה (דף מ:) קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה: מכללו - חלב הותר מכללו בחיה ובכולהו נמי איכא למיפרך הא פירכא ומש"ה איצטריך אזהרה בחלב: אי קשיא - בהאי דאייתינא אזהרה לשחוטי חוץ בהאי ק"ו הא קשיא לי הא דתנן בפרק קמא דכריתות (דף ב) דקחשיב ל"ו כריתות להתחייב עליהם חטאת וקתני והפסח והמילה כרת שלהם על מצות עשה היא באה ואין חייבין חטאת על שגגתה דחטאת אינה באה אלא על לאו וכרת כדכתיב אשר לא תעשינה (ויקרא ד): תיתי - בו אזהרה מק"ו ממותיר ממנו עד בוקר: שיש לו תקנה - בתשלומי פסח שני: וכי מזהירין מן הדין - לעיל קאי דמייתי אזהרה לשחוטי חוץ מק"ו: אפילו למ"ד - במסכת מכות עונשין מדין ק"ו מודה דאין מזהירין מן הדין דתניא בפ"ק דמכות (דף ה:) איש כי יקח את אחותו וגו' אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו בת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין תלמוד לומר ערות אחותו גילה והלא קל וחומר הוא למדתה שאין עונשין מן הדין וכן לענין אזהרת ערות אחותך בת אביך וגו' אין לי כו' עד שאין מזהירין מן הדין ופליגי תנאי בפ' בתרא ואיכא דדריש להאי אחותו גילה דגבי עונש לדרשא ועונש דבת אביו ובת אמו קסבר עונשין מן הדין ואילו אחותך היא דגבי אזהרה דילפינן מיניה אין מזהירין מן הדין דלא אפנייה לדרשא אחריתי: אתיא הבאה הבאה - שחיטה מהעלאה כתיב בשחיטה (ויקרא יז) לא הביאו וכתיב בהעלאה (שם) לא יביאנו וגזירה שוה הואיל ומופנה היא לכך הרי היא כמי שמפרש בה ואין זה מן הדין כק"ו שאדם דן מעצמו:אזהרה מניין ת"ל השמר לך פן תעלה עולותיך - הא דמייתי אזביחה אזהרה דהעלאה אמסקנא סמיך דילפי הבאה הבאה או שם שם אבל לאביי דבסמוך קשה דק"ו הו"ל לאתויי: מקום שענש אינו דין שהזהיר - ולא שייך למימר פסח ומילה יוכיחו דאיכא למיפרך שכן קום עשה: מה לשרצים טהורים שכן אסורין במשהו - פי' בקונטרס דתניא במסכת מעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף טז:) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר כשיעור טומאתן של שרצים טמאים שיעור אכילתן של כל השרצים דהא כולהו כייל להו בהאי קרא ובכל אשר תרמוש וגו' ושיעור טומאתן נפקא לן בהכל חייבין (חגיגה דף יא:) שכן חומט תחילת ברייתו בכעדשה עד כאן לשון הקונטרס ואגב חורפיה לא עיין בה ובהדיא מסיק התם דוקא בשרצים טמאים ולא בטהורים דאמרינן במובדלין דיבר הכתוב דכתיב בסיפיה דקרא אשר הבדלתי לכם לטמא וצ"ל דכל שהוא דהכא בבריה קמיירי דבכל שהוא מיחייב משום בריה כדאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף י.) ובפ' כהן גדול ונזיר (נזיר דף נב.) ובמכות (דף יז.) ובפ' גיד הנשה (חולין דף צו:): מכולהו שכן לא הותר מכללן - תימה נילף בכולהו כרת בק"ו מחלב שהותר מכללו: תיתי בק"ו ממותיר - הא דנקט מותיר טפי מגזל וגניבה וכמה לאוין שבתורה משום דמותיר לא עביד מעשה דומיא דפסח ומילה ומש"ה לא נקט נמי הנך דלעיל דאיכא למיפרך שכן יש בהן מעשה: