זבחיםקיא.
טוען את הדף…
בְּקָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר פְּלִיגִי. רָבִינָא אָמַר: בִּלְמֵדִין נִיסּוּךְ הַמַּיִם מִנִּיסּוּךְ הַיַּיִן פְּלִיגִי. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְנַסֵּךְ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין יַיִן בַּחוּץ – חַיָּיב. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: וְהוּא שֶׁקִּדְּשָׁן בִּכְלִי. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר רַב יִצְחָק: בֵּירוּצֵי מִידּוֹת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: קָרְבוּ נְסָכִים בְּבָמָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי – דְּתַנְיָא: בָּמַת יָחִיד אֵינָהּ צְרִיכָה נְסָכִים. דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טְעוּנָה נְסָכִים. וְהָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי – דְּתַנְיָא: ״כִּי תָבֹאוּ״ – לְהַטְעִינָהּ נְסָכִים לְבָמָה גְּדוֹלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר לְבָמָה גְּדוֹלָה; אוֹ אֵינוֹ אֲפִילּוּ בָּמָה קְטַנָּה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם״ – הֲרֵי בְּבָמָה הַנּוֹהֶגֶת לְכוּלְּכֶם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״כִּי תָבֹאוּ״ – לְהַטְעִינָהּ נְסָכִים (בְּבָמָה) [לְבָמָה] קְטַנָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר לְבָמָה קְטַנָּה; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְבָמָה גְּדוֹלָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ – הֲרֵי בְּבָמָה הַנּוֹהֶגֶת בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר; לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – לֹא קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר, וּלְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: [תַּנָּא] רַבִּי נְחֶמְיָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר שִׁירַיִים מְעַכְּבִין. מֵיתִיבִי: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא שְׁיָרֵי הַדָּם שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵם! אָמַר לוֹ: אֵיבָרִין וּפְדָרִין יוֹכִיחוּ – שֶׁהֵן שְׁיָרֵי מִצְוָה, וְהַמַּקְרִיבָן בַּחוּץ חַיָּיב! אָמַר לוֹ: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּאֵיבָרִים וּפְדָרִים – שֶׁהֵן תְּחִלַּת עֲבוֹדָה, תֹּאמַר בִּשְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁאֵינָן תְּחִלַּת עֲבוֹדָה?! וְאִם אִיתָא, לֵימָא לֵיהּ: הָנֵי נָמֵי מְעַכְּבִי! תְּיוּבְתָּא. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַחְלוֹקֶת בְּשִׁירַיִים הַפְּנִימִיִּים, אֲבָל בְּשִׁירַיִים הַחִיצוֹנִים – דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מְעַכְּבִי; כִּי קָאָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה – בְּשִׁירַיִים הַפְּנִימִים, כִּי תַּנְיָא הָהִיא – בְּשִׁירַיִים הַחִיצוֹנִים. וְרַבִּי עֲקִיבָא לָא יָדַע מַאי קָאָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה; הוּא סָבַר: רַבִּי נְחֶמְיָה שִׁירַיִים חִיצוֹנִים אָמַר, וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ שִׁירַיִים הַחִיצוֹנִים. וְרַבִּי נְחֶמְיָה – לִדְבָרָיו דְּרַבִּי עֲקִיבָא קָאָמַר. מַתְנִי׳ הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיב. מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר. הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר.בקרבו נסכים במדבר קמיפלגי - ותרוייהו אית להו יש שיעור למים וכי מלי טפי לא קדשינהו כלי ותנא קמא דמחייב לא בעי בנסכים קדושת כלי לחייב עליהן בחוץ דקסבר קרבו נסכים באהל מועד שבמדבר כל ארבעים שנה הילכך ביאת הארץ האמורה בפרשת נסכים בשלח לך ללמדנו בא שבשבע של כיבוש הארץ ושבע של חילוק הארץ כשהיו בגלגל והותרו הבמות כדתנן בפרק בתרא (לקמן זבחים דף קיב:) תהא במה קטנה של כל יחיד טעונה נסכים דמשום במת ציבור לא איצטריך למימר ביאת הארץ דהא מן המדבר נתחייבו בכך וכיון דבמות יחיד טעונין נסכים והתם כלי שרת ליכא כדאמר בפרק בתרא (לקמן זבחים דף קיג.) בחוץ נמי מיחייב עלייהו בשעת איסור הבמות בלא קידוש כלי הואיל ובשעת היתר הבמות קריבין בלא קדושת כלי כדאמרן לעיל במעלן על גבי סלע משום דהויא הקרבה בבמת יחיד בשעת היתר הבמות מיחייב עלה בשעת איסור דהא בפנים אם עלה לא ירד כדאמרן לעיל (זבחים דף פד:) מנין ליוצא אם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה ור' אלעזר סבר לא קרבו נסכים במדבר וביאת הארץ האמור בנסכים לאחר ירושה וישיבה לאחר שקבעו משכן בשילה הוא דנתחייבו לפיכך הוצרכה ביאת הארץ לכתוב משום שכל ארבעים שנה שבמדבר לא קרבו במשכן ובא הכתוב לחייבו בשילה ובית עולמים ולא בשנות הכיבוש והחילוק בבמות הקטנות הילכך לא קרבו נסכים בבמה קטנה שהיא שלא בכלי שרת ואי אסקינהו בשאין מוקדשין בחוץ לא מיחייב עלייהו והכי נמי אמרינן לקמן דמאן דבעי קדושת כלי בנסכים סבר לא קרבו נסכים במדבר: רבינא אמר בלמדין ניסוך המים כו' - ודכ"ע קרבו נסכים במדבר וביאת הארץ האמור בנסכים לבמה קטנה אתא וקרבו בבמה בלא קידוש כלי ומיהו בניסוך היין אשכחן בניסוך המים לא אשכחן דהא חובת ציבור הן ולא קרבו אלא בבמת ציבור בכלי שרת ובהא פליגי תנא קמא סבר למידין ניסוך המים מניסוך היין לחייב בחוץ ואפי' לא קדשו בכלי ורבי אלעזר סבר אין למידין וניסוך היין הוא דמתחייב בחוץ בלא כלי אבל ניסוך המים קדשו אין לא קדשו לא: מאי בינייהו - במאי פליגי: בירוצי המדות - מה שצף על שפת הכלי ותרוייהו קדושת כלי בעו מיהו רבנן סברי בירוצי מדות של לח נתקדשו ורבי אלעזר סבר לא נתקדשו ותוך כלי בעינן ופלוגתא דתנאי היא במנחות (דף פח.): רבה בריה דרבא אמר - תנא קמא לא בעי קדושת כלי ובקרבו נסכים במדבר קמיפלגי לתנא קמא קרבו לרבי אלעזר בר"ש לא קרבו כדפרישית: ובפלוגתא דהני תנאי - ר"א בר"ש [כרבי] דאמר אין נסכים בבמה קטנה הילכך לא אשכחן ניסוך בלא קידוש כלי ות"ק כרבנן ס"ל דאמרי יש נסכים בבמת יחיד ואשכחן ליה בלא כלי שרת: כי תבאו - בפרשת נסכים כתיב בשלח לך: להטעינה נסכים בבמה גדולה - בא הכתוב ללמדך שלא קרבו נסכים במדבר ומשבאו לארץ נתחייבו בהן ובבמת ציבור ולא בבמת יחיד: או אינו אלא בבמה קטנה - דאילו בבמה גדולה במדבר נמי קרבי ומיהו עד השתא במה קטנה לא הואי דכל מ' שנה נאסרו הבמות משהוקם המשכן וכשנכנסו לארץ הותרו בשנים שכיבשו וחילקו ובא הכתוב להטעינם נסכים לקדשי במת יחיד: כשהוא אומר אשר אני נותן לכם כו': ורבי עקיבא אומר להטעינה נסכים לבמה קטנה - דאגדולה לא איצטריך דהא במדבר נמי קרבי: או אינו אלא לבמה גדולה - ואשמועינן קרא דלא קרבו נסכים במדבר: בכל מושבות - דהיינו במת יחיד דאילו במת ציבור אינה אלא במקום אחד ור' ישמעאל משמע ליה מושבות לאחר ירושה וישיבה: תנא ר' נחמיה - במתני' כדברי האומר באיזהו מקומן (לעיל זבחים דף נב.) שירי הדם מעכבין בחטאת הילכך עבודה היא להתחייב עליה בחוץ כשאר זורק מקצת דמים: שירי מצוה הן - שאין מעכבין את הכפרה כדאמר באיזהו מקומו (שם) יכול יעכבנו תלמוד לומר ואת כל הדם נתקו הכתוב ועשאו שירי מצוה: הקטר איברים ופדרים - אין מעכבין את הכפרה דאין כפרה אלא בדם: ואם איתא - דלרבי נחמיה מעכבין נימא ליה הני נמי כתחילת עבודה הן כשאר מתנות: מחלוקת - באיזהו מקומן דעיכוב שירים: בחטאות הפנימיות - כל מתנותיהן מעכבות: וכי תניא ההיא - דאודי ליה רבי נחמיה דשירי מצוה הן בשירים החיצונים ומודה רבי נחמיה בהו דהמקריבן בחוץ פטור: אי הכי - אמאי אהדר ליה הקטר איברים יוכיח נימא ליה כי אמרי בפנימים ולא בחיצונים ואת אמרת לי חיצונים: ה"ג אלא לדבריו דרבי עקיבא קא"ל - לדידי שירים מעכבין לדידך נמי דאמרת שירי מצוה הן הקטר איברים יוכיח: מתני' מלק בחוץ - נבלה היא שאין מליקה אלא בפנים לפיכך פטור על העלאתו ועל מליקתו נמי פטור כדאמרן בריש פירקין (זבחים דף קז.) השוחט ולא המולק: השוחט את העוף בפנים - פסול ושוב אינו ראוי בפנים לפיכך פטור על העלאתו בחוץ ואם תאמר והלא כל העולין בחוץ נפסלין ביציאתן וכל השוחט בחוץ פסול הוא וחייבין על העלאתו התם רחמנא רבייה אבל לענין שאר פסולין מתקבל בפנים בעינן:בקרבו נסכים במדבר קא מיפלגי - פי' בקונטרס ותרוייהו אית להו יש שיעור למים ואי אפשר לומר כן דר"א על כרחין סבר אין שיעור אלא תרוייהו סברי אין שיעור ושלשת לוגין דתנא קמא לאו דוקא: במה גדולה ובמה קטנה - יש מפרשים דבמה גדולה קרי שעת איסור הבמות ובמה קטנה שעת היתר ופירוש הקונטרס עיקר דתרוייהו היתר הבמות אלא דבמה גדולה היא במת ציבור ובמה קטנה היא במת יחיד ואע"ג דרבי ישמעאל אמר להטעינה נסכים לבמה גדולה ודריש מושבות לאחר ירושה וישיבה כדפירש בקונטרס וכדתניא בספרי ובפרק קמא דקדושין (דף לז.) ואז נאסרו הבמות שבאו לשילה ומ"מ אף כשהותרו אחרי כן בנוב וגבעון מודה רבי ישמעאל דבמת ציבור טעונה נסכים: לדברי רבי ישמעאל לא קרבו נסכים במדבר - בקדושין (ג"ז שם) פירש בקונטרס דלכולי עלמא קרבו בקרבן ציבור ואיני יודע מי הזקיקו לכך ושמא משום דקתני בסיפרי אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל בא הכתוב ללמדך על הנסכים שלא נתחייב יחיד על הנסכים אלא מביאתן לארץ וזה לשון הקונטרס דפירש בקדושין (ג"ז שם) ר' ישמעאל סבר לא קרבו נסכים במדבר ואף על גב דכתיב במילואים וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב בה נסכים בעולת תמיד בקרבן ציבור הוא דהוי אבל היחידים לא נתחייבו בנסכים אלא מביאת הארץ לאחר ירושה וישיבה ורבי עקיבא סבר קרבו נסכים ליחיד במדבר: כי קאמר רבי נחמיה בשיריים הפנימיים - לעיל בפרק ב"ש (זבחים דף לט.) משמע דרבי נחמיה איירי בשיריים החיצונים ושם פירשתי: וכי תניא ההיא בשיריים החיצונים - ומה שהשיב לו איברים יוכיחו אע"ג דאיהו גופיה לא חייש בהאי טעמא אורחיה דתנא הכי כדפרישית בפרק התערובת (לעיל זבחים דף עז:):