Zevachim 12a · Talmud

דְּאִיתַּקַּשׁ לְנֵרוֹת. הָתָם נָמֵי, כְּתִיב: ״שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב״! הָהוּא לִ״יאוּחַר דָּבָר״ הוּא דַּאֲתָא, דְּתַנְיָא: יְאוּחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״בָּעָרֶב״ וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״, לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ בִּלְבַד. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ שָׁחֵיט לֵיהּ מִצַּפְרָא – אָמְרַתְּ זִימְנֵיהּ הוּא, וְכִי מָטֵי בֵּין הָעַרְבַּיִם – אָמְרַתְּ ״יְאוּחַר דָּבָר״? אִין; דְּהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה – מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מוּסָפִין. וּ״בֵין הָעַרְבַּיִם״ דִּכְתִיב גַּבֵּי קְטֹרֶת וְנֵרוֹת, לְמָה לִי? וְעוֹד הֵשִׁיב רַבִּי – תַּחַת בֶּן בְּתִירָא – לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר – שֶׁאֵין מִקְצָתוֹ רָאוּי, תֹּאמַר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – שֶׁמִּקְצָתוֹ רָאוּי?! וְאִם אִיתָא, כּוּלּוֹ רָאוּי הוּא! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פּוֹסֵל הָיָה בֶּן בְּתִירָא בְּפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, בֵּין לִשְׁמוֹ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הוֹאִיל וּמִקְצָתוֹ רָאוּי. מְגַדֵּף בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: אִם כֵּן, פֶּסַח כָּשֵׁר לְבֶן בְּתִירָא – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּאַפְרְשֵׁיהּ הָאִידָּנָא – דָּחוּי מֵעִיקָּרוֹ הוּא, וְאִי דְּאַפְרְשִׁינְהוּ מֵאֶתְמוֹל – נִרְאֶה וְנִדְחֶה הוּא! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: תְּהֵא לְאַחַר חֲצוֹת. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִצַּפְרָא – אֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מֵאוּרְתָּא – לַיְלָה אֵין מְחוּסָּר זְמַן; דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לֵיל שְׁמִינִי נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְכִדְרַבִּי אַפְטוֹרִיקִי, דְּרַבִּי אַפְטוֹרִיקִי רָמֵי: כְּתִיב ״וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ״ – הָא לַיְלָה חֲזֵי; וּכְתִיב ״וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה״ – הָא לַיְלָה לָא חֲזֵי! הָא כֵּיצַד? לַיְלָה לִקְדוּשָּׁה, וְיוֹם לְהַרְצָאָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ: לֵימָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין?! אֲמַר לֵיהּ: אִין; דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּהֵמָה שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין – הִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, וְחָזַר וְלָקַח חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישָׁהּ – קְדוֹשָׁה, וְאֵינָהּ קְרֵיבָה. וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה, וּתְמוּרָתָהּ כְּיוֹצֵא בָּהּ. וּשְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין, וּשְׁמַע מִינַּהּ דָּחוּי מֵעִיקָּרָא הָוֵה דָּחוּי, וּשְׁמַע מִינַּהּ

דאיתקש לנרות - ובהעלות אהרן וגו' והיינו בין הערבים דקטורת: יאוחר דבר - יאוחר פסח לתמיד דאע"ג דכולה יומא זמניה אי שהייה עד זמן שחיטת התמיד תמיד קודם לו: אין דהא"ר יוחנן - במסכת ברכות: הלכה - כדברי האומר היו לפניו ב' תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין ששהא ולא התפלל של מוספין עד זמן חבירתה משהינן לה: ובין הערבים דכתיב גבי קטורת ונרות למה לי - הואיל ומיניה לא הוי משמע לן בין הערבים ממש ומבעי לן קרא אחריני לפרושי: ועוד - תני בתוספתא תיובתא לר' אושעיא דקתני השיב רבי תחת בן בתירא כו': לדברי ר' יהושע - דאמר כאילו נשחט בי"ג: שאין מקצתו ראוי - לשמו הלכך לא קרינן ביה פסח בזמנו אלמא דרבי דס"ל כבן בתירא ומשום דמקצתו ראוי לשמו הוא דקאמר טעמיה: ואם איתא - דבן בתירא שחרית מכשר לשמו כולו ראוי לשמו הוא: מגדף בה - בהא דרבי יוחנן: א"כ - דבין לשמו ובין שלא לשמו פסול: פסח כשר - בזמנו לשמו לבן בתירא: היכי משכחת לה אי דאפרשיה האידנא - בי"ד בשחרית: דחוי מעיקרא הוא - דבשעת הפרשה לא חזי למידי ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר דחוי מעיקרא הוי דחוי לגמרי שלא להירצות עוד: ואי דאפרשיה מאתמול נראה ונדחה הוא - דכי אפרשיה חזי להקריבו שלא לשמו וכי מטיא י"ד שחרית לא חזי למידי ונראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל בשלמא לרבנן פסח אינו נדחה כלל או מלשמו או משלא לשמו דעד זמן שחיטתו חזי לשלמים ובזמנו חזי לפסח אלא לבן בתירא דחוי הוא: תהא לאחר חצות - משכחת לה פסח כשר לבן בתירא במפריש לאחר חצות דהיינו זמן שחיטתו וחזי לשמו: אפי' תימא מצפרא - ואין כאן דחוי מעיקרו הואיל וראוי היום אין כאן חסרון זמן ראייתו: ליל שמיני נכנס - הולד להתעשר וקיימא לן בבכורות בפרק מעשר בהמה (בכורות דף נז.) מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר: הא לילה - ליל שמיני חזי ולא הוי מחוסר זמן: לקדושה - ראוי להקדישו ואע"ג דלא חזי לילה להקרבה קאמרינן דמקדיש ליה אלמא לילה אין מחוסר זמן הואיל ומחר יהיה ראוי: לימא קסבר ר' יוחנן כו' - מדאיצטריך לן לשנויי אליביה במפריש לאחר חצות דאי לא שמיע לך מיניה בעלי חיים נדחים ראוי להפרישו לעולם דדלמא אין דחוי אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם במס' יומא (דף סב.): הקדיש חציה - אחד מהם: ואינה קריבה - הואיל ובתחילת הקדשה לא נראה להקריב דחצייה היתה חולין ודחוי מעיקרו הוא הלכך אינה קריבה עוד ותרעה ולוקחין בדמיה אחרת: ועושה תמורה - דהא אינה דשותפין:

ובין הערבים דכתיב בקטורת ונרות למה לי - בין הערבים דתמיד ניחא ליה לכדאמר בריש תמיד נשחט (פסחים דף נח.) דזימניה מכי ינטו צללי ערב: ואם איתא כוליה ראוי הוא - ולא מצי לתרץ דנקט מקצתו ראוי משום רבי יהושע משום דהכי פריך מנא ליה לר' אושעיא דבן בתירא מכשיר פסח שחרית אי משום דפסול שלא לשמו דלמא טעמא משום דמקצתו ראוי דהא חזינן הכא דטעם טוב הוא אבל לדברי ר' אושעיא דאינו תופסו לטעם טוב א"כ מאי פריך רבי לרבי יהושע הלא בכולו ראוי הוא תליא מילתא: הג"ה אי דאפרשיה האידנא דחוי מעיקרא הוא - דלא דמי למחוסר כפורים דלא חשיב דחוי קודם הבאת קרבנו דאין זמנו עד שיטהר ויטבול אבל האי לא חזי לפסח ושלמים אע"פ שהיה זמן שלמים: רב פפא אמר אפילו תימא מאורתא לילה אין מחוסר זמן - בריש מנחות (דף ה.) משמע דרב פפא ס"ל יש מחוסר זמן לבו ביום וצריך לחלק בין מחוסר זמן דהכא להתם: לילה אין מחוסר זמן - וכן משמע בברייתא ובחגיגה (דף ט:) לרבי יוחנן וכן במנחות פרק שתי הלחם (מנחות דף ק.) ובנזיר (יח:) וביומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף כט:): לילה לקדושה יום להרצאה - הקשה הרב רבי יוסף דבתמורה (דף י.) משמע דתם במעי תמימה קדוש דקדושה חלה אעובר במעי אמו והיאך קדוש בין לבר פדא בין לר' יוחנן והא לילה לקדושה דוקא אבל קודם לכן לא: יום להרצאה - תימה תיפוק לי מביום צוותו ולמה לי דכתיב ביום השמיני וי"ל דאי לא כתיב אלא והיה שבעת ימים תחת אמו הוה אמינא אם שחט בלילה אם עלו לא ירדו והשתא קמשמע לן דהוי מחוסר זמן ותרד [אפילו לר"ש] דאין פסולו בקודש ובפ' בתרא (לקמן זבחים קיב:) נמי תנן מחוסר זמן ששחטו בחוץ אינו בכרת דאם עלו לא ירדו מוכח התם דקרי מתקבל לפתח אהל מועד וחייב כרת בחוץ ולר"י דאמר (לקמן זבחים דף פד.) בשחיטת לילה אם עלה תרד י"ל למ"ד בפרק בתרא (שם קכ.) אין לילה בבמה השתא שהוא מחוסר זמן אם שחט לילה אחר שביעי פסול אף בבמה וקשה למאן דאמר יש פסול לילה בבמה יש לומר דמודה אף ר"י דבבמה שחיטת לילה לא תרד: הג"ה קדושה ואינה קריבה - לא דמי לרגלה של זו עולה דתמכר לצורכי עולה (תמורה דף יא:) דהתם אינה דחויה כיון דבידו לקדשה: ושמע מינה יש דיחוי בדמים - פי' בקונט' בדבר שאין בו אלא קדושת דמים לא תימא שאין דחוי מעיקרא (אין בו) אלא בקדושת הגוף וא"ת א"כ דחוי מעיקרא ודחוי בדמים הכל אחד דכל דחוי מעיקרא אין בו אלא קדושת דמים וי"ל דמשכחת לה בקבל דם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי וחזר ונהפך למראה דם ובפ' התערובת (לקמן זבחים דף עח.) אמרי' דדם לתוך מים ראשון ראשון בטל ולענין כיסוי אינו כן דאין דחוי אצל מצות וה"ר חיים מפרש יש דחוי בדמים שדוחה תמורה שלא לקרב ואמרי' כאן דאין קדושה אלא לדמים לא אלימא להתפיס התמורה לדחותה מקדושתה לעשותה כיוצא בה וכפי' זה משמע מתוך גירסת הספרים דכריתות דגרסי' התם (דף כח.) כך ש"מ בעלי חיים נדחין דקתני ואינה קריבה וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה וש"מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה למאי לדמים ודחוי מעיקרו לא קתני התם ומיהו ה"ר חיים גריס דחוי מעיקרו ולא גריס יש דחוי בדמים וכן יש כמה ספרים ולפי' קשה מההיא דמפריש נקבה לפסחו דלא קאמר התם תמורתה כיוצא בה ואמרי' עלה יש דחוי בדמים וכן בפ' בתרא דכריתות (דף כח.) דקאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני כו' דקאמר ש"מ תלת ולא שייכא תמורה [דאין תמורה בעופות] ורבינו ש"י פי' בתשובה כמו שפי' וכתב דבר זה למדתי פירושו ממס' כריתות דגרסי' התם בלשון זה ש"מ קדושת דמים מדחה כלומר ש"מ אפי' שלא קידשה מתחילה להקרבת גופו אלא קדושת דמים כגון הקדיש חציה וחציה שני חולין והכי נמי פרשינן ליה יש דיחוי בדמים כגון נקבה לפסחו לא חזיא גופא לפסח אלא לדמיה וכי אקדשה לדמים אקדשה ואיידי דדחויה היא דלא חזיא לאקרובי גופא לדבר שהוקדשה לה אמרי' תדחה מלקרב לעולם אפילו לאחר פסח דכל מותר הפסח הוי שלמים ונקיבה לשלמים מיחזא חזיא דקתני מתני' דמיה לשלמים אבל איהי גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי ולא אשכחינן תנאי דפליגי בהא מילתא מיהו בהא מילתא טובא אתא לאשמועינן ורבינו חננאל מפרש יש דיחוי בדמים כלומר דדמים דחוים (והדיחוי בדמים) שלא יקריב מן הדמים קרבנו שהיה בדעתו להפריש כמו יש דחוי בדמים דמי שהיה טמא (פסחים דף צח.) דתנן התם גבי מפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים ור"ש נמי פי' כן התם יש דחוי בדמים אפילו הדמים דחויין שאין מביאין מהן פסח שהיה דעתו כן בשעת הפרשה מיהו אינו כן אלא מביא מן הדמים פסח כדתניא פ' בתרא דכריתות (דף כח.) המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב ותימכר ויביא בדמיה פסח ומתוך הך ברייתא רבינו שמואל מוחק בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) שלמים וגריס יביא בדמיה פסח אמנם אין גירסא זו נכונה דאם כן היכי קאמר בגמרא ש"מ יש דחוי מעיקרו [ויש] דחוי בדמים [ובעלי] חיים נדחין הלא כי נמי בעלמא אין דחוי אין יכול להקדיש איהי גופה פסח שהרי נקבה היא ובפסח כתיב זכר תמים בן שנה א"כ על כרחך התם פ' מי שהיה טמא גרסי' שלמים ור"ת אומר דאין למחוק הספרים דבאלו קדשים אמרי' המפריש נקבה לפסחו תרעה ויביא בדמיה פסח נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיה שלמים ומתני' דמי שהיה טמא בכה"ג מיירי בנשתיירה אחר הפסח ופירוש של יש דחוי בדמים הוי יש דיחוי בדבר שאין בו רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף וצ"ע בההיא דכריתות א"ר אלעזר א"ר אושעיא מטמא מקדש עשיר כו' ומתיב רב עוקבא המפריש נקבה לפסחו תרעה ילדה זכר ירעה ויביא בדמיו פסח כו' ר"ש אומר הוא עצמו יקרב פסח ומשני כי אמרינן לרבנן ור"ש ס"ל דבע"ח אין נדחין דתניא מת אחד מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר"ש והשתא מאי ס"ד מעיקרא דפריך מר"ש לסייעי' מרבנן וי"ל דת"ק נמי מודה דבע"ח אין נדחין והא דקאמר ירעה טעמא כרבי אלעזר דתמורה פ' אלו קדשים (תמורה דף יח:) דתנן המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה רבי אליעזר אומר אף הוא עצמו יקרב עולה ומפרש בגמרא דגבי מפריש נקבה לפסחו וילדה זכר לא הוה א"ר אליעזר הוא עצמו יקרב פסח דגמירי למקום שהמותר הולך שם הולד הולך ולפני הפסח דאימיה קדשה לדמי פסח שלא היה יכול להמתין עד שתלד הזכר ויקריבנו פסח ולכך ולד נמי לדמי פסח אע"ג דקסבר בע"ח אין נדחים ומיהו קשה אדפריך ליה מברייתא דכריתות לסייעיה מת"ק דרבי אליעזר דתמורה דאית ליה בעלי חיים נדחין דקאמרי במפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה וממתניתין דפסחים ופלוגתא דתנאי ביומא (דף סד:) ועוד קשה היכי מייתי מההיא דמת אחד מהם דאית ליה לר"ש דאין נדחין דלמא שאני התם דלא דחייה בידים ועוד קשה היכי מייתי מההיא דרבי אליעזר דפשיטא ליה התם דבעלי חיים נידחים ולעיל מבעיא ליה התם בכריתות (דף כז.) ובתמורה פירשתי לפני רבינו דחידושא דרבי יוחנן הוי אע"ג דבידו לתקן וליקח חציה השני וכן רבי אלעזר אמר רבי אושעיא פ' בתרא דכריתות בידו להפקיר נכסיו והוי עני והוה ראוי הקן שהפריש ומיהו אין בידו כ"כ כמו נפגם המזבח בריש פ' קדשי קדשים (לקמן זבחים דף נט.) דחוי מעיקרו הוא וכשר [והכא] לכ"ע משמע דכשר דבידו לתקן כדאיתא פרק לולב הגזול (סוכה דף לג.) ולכך נמי נקט רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר שידחה דהוה ליה נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דההוא כשר כיון דבידו לתקן בקל כמו נפגם המזבח וגם דחוי מעיקרו דכשר ובכריתות פ' בתרא דפריך לר' אושעיא מר' שמעון ולא מייתי ליה סייעתא מרבנן משום דעד כאן לא פליגי רבנן ואמרי שנדחה משום דאין בידו לתקן כלל בשעת הקדש שהיא נקבה לפסחו אבל היכא שבידו לתקן קצת כגון מטמא מקדש עשיר שהפריש קן דאי בעי מפקר נכסיה מודה דלא הוי דיחוי כל זה פי' רבינו הקדוש זצוק"ל וקשה לי על זה מאי פריך לעיל אי אפרשיה מצפרא דחוי מעיקרו הוא הלא בידו להשהותו עד חצות כמו הקדיש חובות בגלגל דכשירין בשילהי פרק אחרון (לקמן זבחים קיח.) וכן אותו ואת בנו:

זבחים יב.

Navigate the library