זבחיםכא:
טוען את הדף…
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גְּזֵירַת שִׁיקּוּעַ. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קִידֵּשׁ יָדָיו לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן – לְמָחָר אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ, שֶׁכְּבָר קִידֵּשׁ מִתְּחִילַּת עֲבוֹדָה. בִּשְׁלָמָא לְרָבָא, דְּמוֹקֵים לְהָהִיא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָא כְּרַבִּי. אֶלָּא לְאַבָּיֵי דְּמוֹקֵים לַהּ כְּרַבִּי – קַשְׁיָא דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי: מַאי שְׁנָא הָתָם דִּמְשַׁקַּע לֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּלָא מְשַׁקַּע לֵיהּ? דִּמְסַלֵּק לֵיהּ וַהֲדַר מְשַׁקַּע לֵיהּ. אִי הָכִי, ״לְמָחָר אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ״ – [אַמַּאי? אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ.] לְמֵימְרָא דִּלְמַתִּירִין מִיחְזָא חֲזֵי?! הַיְינוּ דְּרַב חִסְדָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מִצְוַת שִׁיקּוּעַ. מֵיתִיבִי: לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, עַד שֶׁשּׁוֹמְעִים קוֹל שֶׁל עֵץ שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, וְהֵן אוֹמְרִים: הִגִּיעַ [עֵת] קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם מִן הַכִּיּוֹר. מַאי, לָאו דִּמְסַלֵּק לֵיהּ? אַלְמָא מְשַׁקַּע לֵיהּ! לָא, דִּמְשַׁקַּע לֵיהּ. אִי דִּמְשַׁקַּע לֵיהּ – מִי מִשְׁתְּמַע קָלֵיהּ?! מְשַׁקַּע לֵיהּ בְּגִילְגְּלָא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: דִּמְשַׁקַּע לֵיהּ בְּחוּמַרְתֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתְּמַע קָלֵיהּ וְלִשְׁמְעִי וְלֵיתֵי. וְהָא הֲוָה גְּבִינִי כָּרוֹז! (בי) [אַבֵּי] תְּרֵי הֶיכֵּרֵי הֲווֹ עָבְדִי; דְּשָׁמַע מֵהַאי אָתֵי, וְשָׁמַע מֵהַאי אָתֵי. גּוּפָא – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל כִּיּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְקַדֵּשׁ אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים מִמֶּנּוּ – אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו וְגוֹ׳״. מֵיתִיבִי: כׇּל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁין – בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רְבִיעִית,איכא בינייהו גזירת שיקוע - כלומר הא דאוקים אין מעלהו דרבי יוחנן משום פסול עבודת יום לא כדקס"ד שיהא הלילה פוסלו לעבודת היום כרבי חייא אלא שמא לא יחזור וישקענו ונמצא עמוד השחר פוסלו לעבודת מחר ולעולם (אם שקעו קודם עמוד השחר כשר) והיינו דלא נקט רבי יוחנן לישנא דפסולה אלא לשון איסור העלאה שלא יגרמו להן ליפסל דכיון דקדש להו בכלי שרת מצוה לשמרן כשאר קדשים ומיהו בהעלאה לא מיפסיל ולקמן פריך היינו דרב חסדא דאמר לילה לא פסיל אלא עמוד השחר פוסל ורבי חייא לא אסר ליה להעלותו משום גזירת שיקוע אלא דבהעלותו נפסל מיד לעבודת מתיר הלכך נקט לשון נפסלין: והאמר רבי יוחנן כו' - אלמא אמר שמעלהו לקדש לתרומת הדשן ולא הצריך לחזור ולשקעו ובשלמא העלאתו לא קשיא לן דלא סגי בלאו קידוש זה שזכה לפייס של תרומת הדשן ולגזירת שיקוע ליכא למיחש דכיון שמצאו משוקע והעלהו ועכשיו הגיע הזמן הסמוך לפסולו לא פשע ביה והדר משקע ליה ולא דמי למעלהו בלילה שמניחו לקדש בו כהנים הבאים תמיד להקטיר ואתי למיפשע ביה אלא הא קשיא לך דלא איירי בה רבי יוחנן במצות שיקוע ונימא דנישקעיה: בשלמא לרבא דמוקי - לעיל הא מילתא דר' יוחנן אליבא דרבי אלעזר דאמר אין לינה מועלת בקידוש איכא למימר דמשום הכי לא חש לשיקועו דקסבר רבי אלעזר דבמי כיור גופייהו נמי לא פסלה לינה: הא - דאמר ר' יוחנן לעיל אין מעלהו: כרבי - אמרה דאמר לינה מועלת בקידוש וכל שכן במי כיור: אלא לאביי - דאוקים לעיל כרבי קשיא דרבי אדרבי לעיל א"ר יוחנן אליבא דרבי לגזירת שיקוע חייש והכא נמי נשקעיה והכא ליכא למיתלי טעמא במודה רבי דמקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה דבשלמא גבי קידוש דפסול לינה דידיה דרבנן שהרי אין המים בעולם הוא דאיכא למימר הכי אבל מי כיור דהוו קמן וקדושת כלי עליהם ולינה דידהו דאורייתא עמוד השחר הוא דגרים ליה: מאי שנא התם דמשקע ליה - כלומר מאי שנא גבי אין מעלהו דחש לגזירת שיקועו ומ"ש כו': דמסלק ליה והדר משקע ליה - לאחר קידוש תרומת הדשן ורבי יוחנן הוא דלא איירי בתקנת מי כיור אלא בהלכות קידוש לאשמועינן דמודי רבי מקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה: הכי גרסי' אי הכי למחר אינו מקדש אין צריך לקדש היינו דרב חסדא כו' - אי הכי דלר' יוחנן אוקמא דלילה לא פסל ולמחר אינו מקדש בתמיה: אמאי - א"ר יוחנן משמיה דאילפא מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש דשמעי' מיניה דמשום דלא שיקעו בערב קא פסל להו קידוש מחר: ומשני אין צריך לקדש - קאמר דכיון שקידש לעבודת לילה אין צריך למחר ואשמעי' דאין לינה מועלת בקידוש וכדרבי אלעזר: היינו דרב חסדא - השתא דאוקמא אין מעלהו דר' יוחנן משום פסול עמוד השחר אבל לילה לא פסיל היינו דרב חסדא: איכא בינייהו מצות שיקוע - לר' יוחנן מצות שיקוע מבערב כדי שימצאנו משוקע בקידוש תרומת הדשן ויהא נזכר לחזור ולשקעו והיינו דקאמר כיון ששקעו אלמא מבערב הוא משקע ליה ולרב חסדא לא החמירו בו כל כך ואין מצות שיקועו אלא סמוך לזמן פסולו קודם עמוד השחר: לא היו רואין אותו כו' - [במי שזכה] בתרומת הדשן קמיירי במסכת תמיד כשהיה נכנס לעזרה לקדש ידיו ורגליו לא היה מכניס בידו לא נר ולא אבוקה אלא מהלך לאור המערכה ולא היו רואין אותו אחיו [הכהנים] שהיו בבית מוקד עד ששומעין כו': והן אומרים הגיע - לכיור מזרזין את עצמן להיות נכונים להעלות אפר לתפוח לאחר שירד זה מן המזבח כדתנן לעיל גבי ראוהו אחיו הכהנים שירד: מאי לאו - האי שמיעת קול העץ דקתני דסליק ליה לכיור מן הבור אלמא משוקע הוה וקשיא ליה לרב חסדא דאמר לא משקע ליה עד צפרא: לא דמשקע - השתא: מי משתמע קליה - הלא אין מוכני צריך לשוקעו אלא להעלותו אבל שיקועו משלשלו לבור והוא נופל מאליו: ומשני דמשקע ליה בגלגלא - כי היכי דלישתמע קליה וישמעו הכהנים הישנים בעיר וניתו לפייס דתנן במסכת תמיד (פרק ג מ"ח) מיריחו היו שומעין את קול העץ שעשה כו': בחומרתיה - גלגלא: והא גביני כרוז - שהיה מכריז עמדו הכהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם: גביני - שם האיש: בי תרי היכרי הוו עבדי - שתי היכרות עושין לדבר: כל הכלים מקדשים - מים שנתקדשו בהן לקדש את הידים ורגלים: