זבחיםעד:
טוען את הדף…
מַאי שְׁנָא שְׁלֹשָׁה דְּאִיכָּא רוּבָּא? שְׁנַיִם נָמֵי אִיכָּא רוּבָּא! מַאי שְׁלֹשָׁה דְּקָתָנֵי – תַּרְתֵּי וְהוּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה חָבִיּוֹת, וְנָפְלָה אַחַת מֵהֶן לְיָם הַמֶּלַח – הוּתְּרוּ כּוּלָּן; דְּאָמְרִינַן: הָךְ דִּנְפַל – דְּאִיסּוּרָא נְפַל. וְאִיצְטְרִיךְ דְּרַב נַחְמָן וְאִיצְטְרִיךְ דְּרֵישׁ לָקִישׁ; דְּאִי מִדְּרַב נַחְמָן, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּאֵין לָהּ מַתִּירִין; אֲבָל תְּרוּמָה דְּיֵשׁ לָהּ מַתִּירִין – לָא. וְאִי מִדְּרֵישׁ לָקִישׁ, הֲוָה אָמֵינָא: חָבִית – דְּמִינַּכְרָא נְפִילָתָהּ; אֲבָל טַבַּעַת, דְּלָא מִינַּכְרָא נְפִילָתָהּ – לָא. צְרִיכִי. אָמַר רַבָּה: לֹא הִתִּיר רֵישׁ לָקִישׁ אֶלָּא חָבִית, דְּמִינַּכְרָא נְפִילָתָהּ; אֲבָל תְּאֵינָה – לָא. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ תְּאֵינָה, כִּנְפִילָתָהּ כָּךְ עֲלִיָּיתָהּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה בְּמֵאָה חָבִיּוֹת – פּוֹתֵחַ אֶחָד מֵהֶן וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי דִימּוּעָהּ, וְשׁוֹתֶה. יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: גְּמַע וּשְׁתִי קָא חָזֵינָא הָכָא! אֶלָּא אֵימָא: נִפְתְּחָה אַחַת מֵהֶן – נוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי דִּימּוּעַ, וְשׁוֹתֶה. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים חָבִיּוֹת, וְנִפְתְּחוּ מֵאָה מֵהֶן – נוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי דִימּוּעָהּ וְשׁוֹתֶה, וּשְׁאָר אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ; לָא אָמְרִינַן אִיסּוּרָא בְּרוּבָּא אִיתֵיהּ. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ – לָא יְדִיעַ; אֶלָּא הַאי טְרֵיפָה הֵיכִי דָמֵי? אִי יָדַיע לֵיהּ – לֵיתֵי וְלִישְׁקְלֵיהּ! אִי לָא יָדַע לֵיהּ – מְנָא יָדַע דְּאִיעָרַב? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאִיעָרַב נְקוּבַת הַקּוֹץ בִּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: [כְּגוֹן] דְּאִיעָרַב בִּנְפוּלָה. נְפוּלָה נָמֵי לִיבְדְּקַהּ! קָסָבַר: עָמְדָה – צְרִיכָה מֵעֵת לְעֵת, הָלְכָה – צְרִיכָה בְּדִיקָה. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: כְּגוֹן דְּאִיעָרַיב בִּוְלַד טְרֵיפָה – וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: וְלַד טְרֵיפָה לֹא יִקְרַב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. כּוּלְּהוּ כְּרַבִּי יַנַּאי לָא אָמְרִי – בֵּין נְקוּבַת הַקּוֹץ לִדְרוּסַת הַזְּאֵב מִידָּע יְדִיעַ; הַאי מְשִׁיךְ וְהַאי עֲגִיל. כְּרֵישׁ לָקִישׁ לָא אָמְרִי – קָסָבְרִי: עָמְדָה – אֵינָהּ צְרִיכָה מֵעֵת לְעֵת, הָלְכָה – אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. כְּרַבִּי יִרְמְיָה לָא אָמְרִי – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא מוֹקְמִי. קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ כּוּ׳. וְהָא בָּעֵי סְמִיכָה! אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּקׇרְבַּן נָשִׁים; אֲבָל בְּקׇרְבַּן אֲנָשִׁים – לָא.מאי שנא שלשה - והוא רביעי דבטיל בהו: דאיכא רובא - לבטולי: ואי בעית אימא סבר לה כרבי אליעזר - שמואל דאמר ספק ספיקא דעבודת כוכבים אסור דאמר כר"א דתנן במסכת עבודה זרה (דף מט:) נטל הימנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות ואחרות באחרות אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח אלמא אית ליה לר' אליעזר ספק ספיקא בעבודת כוכבים מדקתני ואחרות באחרות. ל"א סבר כר"א אר"ש קאי דאמר מריבוא לג' ותריצנא מאי שלשה דקתני תרי והוא ואי בעית אימא ג' דוקא ודקאמרינן תיסגי בתרי סבר לה כר' אלעזר דאמר לא התיר ר"א אלא שנים שנים הלכך בעינא דלהוו ד' דלישקלינהו שנים שנים וראשון ישר בעיני: שנתערבה בק' חביות - סתומות ואמרינן לעיל (זבחים דף עב:) שהן אחד מו' דברים שאינן בטלין: ואצטריך דר"נ - דאמר לעיל גבי טבעות הכי נמי: תרומה יש לה מתירין - ימכרם כולם לכהנים: אבל טבעת אין מקומה ניכר - ולא מינכרא נפילתה ואתי למישרינהו מעיקרא בלא נפילה: חבית - גדולה מקומה ניכר כשהיא נטולה מחברותיה הילכך מינכרא נפילתה ומוכחא מילתא דבה תליא ולא אתי למימר כולהו שרו בלא נפילת האחד לים: תאינה - קטנה היא ואין מקום חסרונה ניכר: כנפילתה כך עלייתה - כשם שתחילת נפילתה בתוך ההיתר נחשבת בעיניך לאסור את אלו כך כשעלתה מתוכן יחשב בעיניך מקום עלייתה להתיר: בק' חביות סתומות - דלא בטילות: פותח אחד מהן - וכיון דנפתחה יש לה ביטול הלכך נוטל הימנה כדי דימוע אחת ממאה ואחת שבה דהא אחת נתערבה בק': גמע ושתי קא חזינן הכא - דא"כ דפותח לכתחילה הא דקי"ל חביות סתומות דלא בטלי היכי משכחת לה: נפתחה - בלא מתכוין: כדי דמועה - אחד מק' שבהן והשאר אסורות עד שיפתחו ולא אמרינן יטול אחת מן הק' דאיסורא ברובא איתיה ויהא הכל מותר ויפתח החמשים לכתחילה: לא ידיע - אין פסולן ניכר שיוכל לברר ולהוציא הפסול מביניהם: אלא טריפה אי ידיע ליה - כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה או ניקב קרום של מוח שטריפתה ניכר: מנא ידע - מעיקרא שזו המעורבת טריפה היתה: נקובת הקוץ - ואינה נקובה לחלל וכשירה ומום נמי לא הוי דהדר בריא: דרוסת הזאב - טריפה מפני שהארס שורפה ולא ידע בין נקובה לדרוסה: נפולה - מן הגג ואינה יכולה לעמוד ספק טריפה היא ואם שחטה קודם ששהתה מעת לעת טריפה משום ריסוקי אברים ואפילו בדקה ולא מצא בה נקובת ריאה או מעיים ולא פסוקת חוט השדרה ושום סימן טריפות ואם שהתה מעת לעת ושחטה צריכה בדיקה מכל סימני טריפות וכיון דאיתחזק בה ספק טריפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך: נפולה נבדקת - אם תעמיד ותלך כשירה לגמרי דאיכא למאן דאמר באלו טריפות עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה: קסבר - ר"ל עמדה על רגליה אפילו הכי צריכה מעת לעת ואף אם הלכה צריכה בדיקה לאחר שחיטתה שאין זו בדיקתה: ולד טריפה לא יקרב - בפרק כל האסורים במסכת תמורה (דף לא.) מפרש טעם: דרוסת הזאב משוך - הנקב ואינו עגול שהציפורן קורע ויורד: עמדה - על רגליה אינה צריכה מעת לעת אבל בדיקה בעיא ואם הלכה אף בדיקה אינה צריכה: והא בעיא סמיכה - בבעליו ולא ידיע מנו: אבל קרבן אנשים לא - מתכשר בתערובת בתמיה:ואי בעית אימא סבר לה כר' אליעזר - פי' בקונטרס בלשון ראשון שמואל דאמר לעיל ספק עבודת כוכבים וספק ספיקא אסורין ובשאר אסורין ל"ל דאמר כר"א דאית ליה ספק ספיקא בעבודת כוכבים אסורין דתנן נטל הימנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות ואחרות באחרות דה"ל ספק ספיקא כולן אסורין בהנאה ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח אלמא אית ליה לר"א ספק ספיקא בעבודת כוכבים מדבעי פדיון וקשה לר"ת חדא מאי סבר לה כר"א הא רבנן נמי אסרי ודוחק לפרש דברי ר"א ומחלקותו קאמר ועוד דר"א בשאר איסורין נמי אסר התם ועוד דהל"ל דתנן ולאתויי מתני' דהתם דכיון שלא הוזכרה בכולה שמעתא ועוד דלעיל פירש דלא גרסינן התם ואחרות באחרות ועוד שכתוב בכל הספרים סבר לה כר"א אליבא דר"א ונראה כלשון אחרון שפירש בקונטרס דר"ש סבר לה כר"א דאמר תולין את האיסור להקל ולומר האיסור הלך לו דאמר אם קרב הראשון של אחת יקרבו כל הראשים וא"ר אלעזר לא התיר ר"א אלא שנים שנים הכא נפל איסור לריבוא אסורין שזה ספק ראשון ורימוני באדן לא בטלי מריבוא לג' דה"ל ספק ספיקא : דאמר איסורא בריבוא איתיה ואילו ארבעה מותרין וארבעה בעינן כדי שימכרו שנים שנים דאי נפל מב' והוא שלישי נמצא האחד באיסורו כשימכרו השנים וליהנות מכולן בבת אחת פשיטא דאסור כדפרישית לעיל וכן ר' אליעזר דאמר יקרבו הראשים כולן לא להקריב בבת אחת מתיר אלא שנים שנים ונראה דאין הלכה כשמואל אפילו בספק ספיקא בעבודת כוכבים דקיימא לן כרב באיסורי ואפילו ספק ראשון נראה דשרי בהולכת הנאה לים המלח דקי"ל כר"א בפ' כל הצלמים (ע"ז דף מט:) ואפילו לשאר איסורין היה אומר רבינו שמואל שיש להם פדיון כדפרישית לעיל: דאיערב בולד טריפה ורבי אליעזר היא - אפילו למ"ד היא וולדה נרבעו לא אמרינן היא וולדה נטרפו דעובר יש לו חיות בפני עצמו ואינו נטרף עם האם: האי משוך והאי עגול - וא"ת הא דאמר בפ' אלו טריפות (חולין דף נג:) ספק שונרא ספק קניא אימר קניא הא אפשר לברר האי משוך והאי עגול וי"ל דה"מ מן הזאב ולמעלה אבל בשונרא לא ידיע וא"ת א"כ לישני דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת חתול ובגדיים ובטלאים וי"ל דניחא להו לשנויי בכל בהמות והא דלא משני דאיערב דרוסת הכלב בדרוסת הזאב דלמא אפשר לברר: והא בעי סמיכה - לא מצי לשנויי בעוף כדמשני בפרק כל הגט (גיטין דף כח:) גבי שולח חטאתו ממדינת הים דפריך והא בעי סמיכה ומשני בחטאת העוף דהכא בזבחים מיירי ועוד דעופות לאו בני רעייה ופדייה נינהו וליכא נמי למימר מין במינו כגון בכור בבכור ומעשר במעשר דמשמע דמיירי בכל קדשים וא"ת ולוקמה ביורש וכרבי יהודה (ערכין דף ב.) דאמר יורש אינו סומך ויש לומר דקתני דומיא דחטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה וא"ת ולוקמה בערל וטמא דמשלחין קרבנותיהן כדאמרינן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב.) וכ"ת בעוף איירי הא קאמרינן התם דכל הזבחים ערל וטמא משלחין כו' ועוף לאו זבח הוא וכ"ת בבכור ומעשר הא כל הזבחים קאמר וכן קשה בפ' כל הגט (גיטין דף כח:) גבי שולח חטאתו ממדינת הים דפריך והא בעי סמיכה מאי קושיא והא ערל וטמא משלחין קרבנותיהן בלא סמיכה וי"ל ההיא דגיטין כיון שיש עדיין ספק בדבר שצריך להקריב בחזקת שהוא קיים לא היה לנו להתיר מאחר דא"א נמי לקיים מצות סמיכה ומיהו הכא לא יתכן לתרץ כן ויש לומר דהכא נמי כיון שיש לו תקנה ברעיה אין לעשות בלא סמיכה דכי האי גוונא מפלגינן נמי לקמן (זבחים דף עו.) גבי אשם משום דאית ליה תקנה ברעיה והשתא לא צריכא בההיא דגיטין לטעמא דפרישית דהתם נמי כיון דאפשר לקיים מצות סמיכה שיביאנו הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה ומיהו קשה מההיא דפסחים פרק האשה (דף פח:) חמשה שנתערבו [עורות] פסחיהן [ונמצא יבלת באחד מהן] דפטורין מלעשות פסח שני אע"פ שהיו יכולין להביא במותר הפסח ולא יעשו סמיכה אפילו הכי פטורין משום דפסח לא בעי סמיכה ומותר הפסח בעי סמיכה ומאי קפידא איכא אם לא יעשו סמיכה הא ערל וטמא משלחין קרבנותיהן וי"ל כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח לא עשו לו חכמים תקנה כיון דאי אפשר לתקן אם לא יעבור מצות סמיכה מיהו תימה מ"ש מהא דתנן בכריתות בפ' דם שחיטה (כריתות דף כג.) ושניהם מביאין חטאת אחת אלמא מייתי קרבן בלא סמיכה כדי ליפטור את עצמו ובנזיר פ' שני נזירים (נזיר דף נז.) שמביאין קרבן בתנאי וי"ל דאע"פ שתיקנו חכמים שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור מ"מ קרבן אחר שהוא מחוייב סמיכה ודאי כגון מותר הפסח לא התירו לו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו ואם תאמר והא דתנן במסכת שקלים ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה.) בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה וכ"ת כשמצאום הבעלים ויכולין לסמוך דלא משמע הכי דתניא התם בראשונה היו ממשכנים מוצאיה להביא נסכיה כו' ויש לומר דשאני התם דאין להם תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה וטוב להקריב בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו וכן י"ל ביורש שמקריב קרבן אביו אע"פ שאינו סומך ולא אמרינן הא בעי סמיכה וא"ת הא דאמרינן לקמן (זבחים דף עו:) למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואותו אשם טעון סמיכה וההיא סמיכה על כרחין היינו בהקפת יד ולא בסמיכה גמורה למ"ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא והיכי עביד בלא סמיכה הא בעי סמיכה ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא וי"ל דתקוני גברא שאני כדקאמר נמי התם עלה דההיא והא דאמר פ"ג דמועד קטן (דף טו:) דאבל אינו משלח קרבנותיו משום דכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל אי לאו קרא היה משלח איכא לאוקמא בעוף או בקרבן נשים וכן הא דבעי התם מנודה מהו שישלח קרבנותיו והא דקאמר ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם היינו תמידין שבכל יום ואם תאמר הא דתנן בפרק בתרא דמנחות (דף קז.) פירשתי. בן בקר ואיני יודע מה פירשתי מביא פר ועגל וקאמר בגמרא גבי ששה לנדבה דאחד מהם לפר [ואחד] לעגל והיכי עביד הכי הא בעי סמיכה וי"ל דהתם בקיץ למזבח איירי שהיא נדבת ציבור ולא בעי סמיכה ומיהו קשה מההיא דכל המנחות באות מצה (מנחות דף סב:) דאמר השולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו והיכי עביד הכי והא בעי סמיכה ומדקתני מניף משמע דאיירי בשלמים ובקרבן נשים ליכא לאוקמה דהא תנא ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה ודוחק להעמידה בקרבן ערל וטמא והנך קושיות שהקשיתי אינם לפי טעם ראשון שפירשתי לפי שלא חשו על הסמיכה אלא משום שיש עדיין נדנוד אחר דשמא אינו קיים וזה לא שייך אלא בחטאת דאם מתו בעליה למיתה אזלא אבל בשאר קרבנות לא אבל לפי טעם אחרון שפירשתי דכל היכא שיכול לתקן הדבר ולקיים מצות סמיכה אין לו לעשות בלא סמיכה קשה וי"ל דאיירי ביורש כרבי יהודה דאמר יורש אינו סומך והכא דלא משני ביורש משום דדומיא דחטאת קתני כדפרישית וכן בגיטין (דף כח.) השולח חטאתו קתני ויש לתמוה ערל וטמא מ"ש משלחין קרבנותיהם הא אפשר לערל עד שימול ולטמא עד אשר יטהר ויעשו סמיכה ונראה לומר דבאותם שאין להם תקנה איירי כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה דא"א למולו בשום ענין וטמא כגון זב ומצורע דאין רפואתן תלויה בעצמן אי נמי בקרבן הקבוע להם זמן כגון עולת ראיה וחגיגה (כגון) שהיה עובר עליהם בבל תאחר וא"ת נהי דסמיכה לא מעכבא מ"מ ערל וטמא שאין יכולין לסמוך נימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכן בההיא דשקלים ודכריתות ודנזיר דכל הני נמי דאין יכולין לסמוך מטעם ספק חשיב שפיר אין ראוין לבילה כדאשכחן בפ' המוכר את הספינה (ב"ב פא:) גבי ביכורים וי"ל דנפקא לן מהא דאמרינן בפ"ג דמועד קטן (דף טז.) וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו זו עשירית האיפה שהכהן מביא בשעה שבא תחילה לעבוד ודריש התם רבי שמעון בבואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה כגון טמא מת ומצורע משמע דוקא עשירית האיפה אבל שאר קרבנות משלח מיהו אין כל כך ראיה מזה דדלמא הא דמשלח שאר קרבנות היינו בהני דלא בעו סמיכה דומיא דעשירית האיפה ויש לדקדק מהא דדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו שמע מינה דטמא משלח קרבנותיו דבהבאת קרבן איירי ועוד יש לדקדק מדממעטינן בפ"ק דחגיגה (דף ד:) טמא מראיה מדכתיב והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש"מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן לענין סמיכה בראוי לסמיכה ומיהו למ"ד בפ' כל הפסולין (לעיל זבחים דף לב.) דטמא בר סמיכה דאפשר דמעייל ידיה וסמיך לא מצי למידק מהני קראי היכא דלא אפשר לסמוך שלא תהא סמיכה מעכבת מטעם דאינו ראוי לבילה ושמא י"ל דלמאן דאית ליה ביאה במקצת לא שמה ביאה קא סבר כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס אי נמי אית ליה דמרחק צפון ומאן דס"ל דלא בעינן ראשו ורובו קא סבר ביאה במקצת שמה ביאה מיהו אכתי קשה אי תיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא א"כ יכולה לסמוך אבראי ויש לומר דבפרק כל הפסולין (זבחים לג.) מסקינן דתיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא: