זבחיםקי.
טוען את הדף…
בְּמָנָא. מָר סָבַר: קְבִיעוּת מָנָא מִילְּתָא הִיא, וּמָר סָבַר: לָאו מִילְּתָא הִיא. אָמַר רָבָא: הַשְׁתָּא לְמַאן דְּאָמַר קְבִיעוּתָא דְּמָנָא וְלָא כְּלוּם הוּא – קָבַע שִׁשָּׁה לְפַר, וּמָשַׁךְ מֵהֶן אַרְבָּעָה וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב; שֶׁרְאוּיִין לְאַיִל. קָבַע אַרְבָּעָה לְאַיִל, וּמָשַׁךְ מֵהֶן שְׁלֹשָׁה וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב, שֶׁרְאוּיִין לְכֶבֶשׂ. חָסְרוּ כׇּל שֶׁהוּא, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַב אָשֵׁי אָמַר: נִיסּוּךְ מֵהַקְטָרָה לָא יָלְפִי רַבָּנַן. אַף עַל גַּב דְּחוּץ מֵחוּץ, לָא יָלְפִי. הַקְטָרָה מֵהַקְטָרָה יָלְפִי, אַף עַל גַּב דְּחוּץ מִפְּנִים. וְכוּלָּן שֶׁחָסְרוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: חֶסְרוֹן דְּחוּץ, שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן אוֹ לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּנְפַק – אִיפַּסְלוּ לְהוּ, מָה לִי חָסֵר מָה לִי יָתֵר; אוֹ דִילְמָא, יוֹצֵא דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – אִין, דְּלֵיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – לָא? אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כּוּלָּן. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּשֵׁיט מָר?! אֲמַר לֵיהּ, בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי מִינֵּיהּ דְּרַב: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר– אֶלָּא דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ; אֲבָל בְּחֶסְרוֹן – מוֹדוּ לֵיהּ. לָאו דַּחֲסַר בַּחוּץ? לָא, דַּחֲסַר בִּפְנִים. תָּא שְׁמַע: וְכוּלָּן שֶׁחָסְרוּ וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. לָאו דַּחֲסַר בַּחוּץ? לָא, דַּחֲסַר בִּפְנִים. הַמַּקְרִיב קָדָשִׁים. אַמַּאי? וְהָאִיכָּא חֲצִיצָה! אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֶׁהֲפָכָן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא הֲפָכָן; וְהָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע – חַיָּיב. רַב אָמַר: מִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. מַתְנִי׳ מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ – פָּטוּר. קְמָצָהּ, וְחָזַר קוּמְצָהּ לְתוֹכָהּ, וְהִקְרִיבוֹ בַּחוּץ – חַיָּיב. גְּמָ׳ וְאַמַּאי? (לִיבַטְּלִי) [לִיבַטְּלוּ] שִׁירַיִם לְקוֹמֶץ! אָמַר רַבִּי זֵירָא: נֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בַּקּוֹמֶץ, וְנֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בַּשִּׁירַיִם; מָה הַקְטָרַת קוֹמֶץ – אֵין קוֹמֶץ מְבַטֵּל חֲבֵירוֹ, אַף הַקְטָרַת שִׁירַיִם – אֵין שִׁירַיִם מְבַטְּלִין קוֹמֶץ. מַתְנִי׳ הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה, שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ – חַיָּיב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ – חַיָּיב. שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה, שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶם בַּחוּץ – חַיָּיב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ – חַיָּיב. גְּמָ׳ בָּעֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: קוֹמֶץ, מַהוּ שֶׁיַּתִּיר כְּנֶגְדּוֹ בַּשִּׁירַיִם? מִישְׁרָא שָׁרֵי, אוֹ (קלושי) [אִקְּלוֹשֵׁי] מִיקְּלֵשׁ? אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר – מִישְׁרֵא שָׁרֵי! אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: אֵין מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר – לָא מִישְׁרָא שָׁרֵי, וְלָא [אִקְּלוֹשֵׁי] מִקְּלֵשׁ (קָלֵישׁ)! אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר! אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן דְּהָכָא. מַאי? מִישְׁרָא שָׁרֵי, אוֹ (קָלֵישׁ) [אִקְּלוֹשֵׁי] מִקְּלֵשׁ? תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּם בַּחוּץ –ורבנן סברי - קביעותא דמנא לאו כלום היא: קבע ששה לוגין - דהוא חצי ההין לנסכי פר ונתנן בכלי ומשך ארבעה מהן והקריבן בחוץ חייב שהרי ראויין בפנים לאיל: פטור - דבציר משלשת לוגין לא חזו בפנים: רב אשי אמר - לעולם כדתרצה אביי דבהקטרה של פנים בחוץ פליגי ובמילף פנים מחוץ ודקא קשיא לך השתא חוץ מחוץ לא ילפי רבנן כו' לא דמי ניסוך להקטרה דניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן ואע"ג דחוץ מחוץ אבל קטרת של פנים מקטרת של היכל ילפי ואע"ג דפנים מחוץ: חסרון דחוץ - הוציאן שלימים לחוץ וחסרו לאיבוד: שמיה חסרון - ואם העלה את המשוייר בחוץ פטור: או לא שמיה חסרון - וחייב לרבנן כאילו כולו קיים: איפסיל ליה - ואפי' הכי מיחייב עליה בחוץ ומה לי יוצא ומה לי חסרון: עד שיקריב כולו - אלמא כוליה בעינן: מדרבי אליעזר פשיט מר - בתמיה רבי אליעזר אפי' בכולו קיים נמי פטר ואנן לרבנן מיבעי לן דמחייבי בכולו קיים ומודו בשחסר בפנים: והאיכא חציצה - שהבשר אינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורין למערכה ודכוותיה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר (ויקרא א׳:ח׳) על העצים אשר על האש וקס"ד דמתני' רבי יוסי היא דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים: כשהפכן - החלבים למטה: מתני' מנחה שלא נקמצה - לא חזי לפנים הילכך המקריבה בחוץ פטור: קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב - שכיוצא בה בפנים כשירה כדתנן בהקומץ (מנחות דף כג.) נתערב קומצה בשיריה לא יקטיר ואם הקטיר עלתה לבעלים: גמ' וניבטלי שירים לקומץ - ברובא והוי כמאן דליתיה ולא ניחייב עליה ובמנחות (דף כג:) נמי פרכינן לה גבי הקטרת פנים: נאמר הקטרה בקומץ - וקמץ והקטיר (ויקרא ב): ונאמר הקטרה בשירים - לא תקטירו ממנו אשה לה' (שם) כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו דהיינו שירים: אין קומץ מבטל קומץ - ואפי' רבה עליו כדאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה: מתני' הקומץ והלבונה - של מנחת נדבה שניהם מתירין את שיריה לאכילה הילכך רבי אליעזר פוטר דבעי הקטרת כל המתיר: אחד בפנים - תחילה ואחר כך השני בחוץ: חייב - שזה גמר ובו הכל תלוי: שני בזיכי לבונה - מתירין לחם הפנים דכתיב (ויקרא כ״ד:ז׳) והיתה ללחם לאזכרה ואמרינן נאמר כאן אזכרה ונאמר להלן אזכרה מה להלן קומץ מתיר את השירים אף הלבונה מתרת את הלחם ובשירי מנחה כתיב (ויקרא ו׳:ט׳) יאכלו אהרן ובניו קדש קדשים מאשי ה' אין לנו אלא לאחר מתנות האשים: גמ' מהו שיתיר כנגדו בשירים - הקטיר קומץ לבדו על מנת להתיר חצי השירים ובוררן לחלקן: מהו - לאוכלן: מישרא שרי - פלגא לגמרי: או אקלושי מקליש - לאיסורא דכולהו שירים וקומץ ולבונה תרוייהו אכולהו שיריים דמו וכי מקטיר לחד מקליש ליה איסורייהו ומיהו לא אישתרי מידי מינייהו לגמרי: פלוגתא דרבי מאיר ורבנן במנחות בהקומץ זוטא (דף טז.): מפגלין בחצי מתיר - פיגל בקומץ או בלבונה שהקטיר קומץ ע"מ לאכול זית מן השירים חוץ לזמנו פיגול: מישרא שרי - דאי כי מקטיר ליה בשתיקה לא שרי כזית מינייהו לגמרי היכי הויא מחשבה בההוא זית הא דומיא דזריקה בעינן דשרי לגמרי: לא מישרא שרי כו' - כלומר דילמא לא הא ולא הא והיכי פשיטא ליה לר' יצחק נפחא דאו הא או הא עביד: אלא אליבא דר"א - קמיבעיא דאמר לא מחייב עלה לחודיה בחוץ ומשום הכי מספקא ליה לרבי יצחק דילמא שרי: ר"א כרבנן ס"ל - ולא שריא ולא מיקלש לשון קושיא הוא אמאי פשיטא ליה אליביה דאו הא או הא והא ר"א מדקאמר לאו הקטרה הוא כרבנן דפליגי עליה דר"מ סבירא ליה: אלא אליבא דרבנן דהכא - דמחייבי אחד מינייהו אלמא הקטרה היא בפנים וקא מיבעי ליה למאי הילכתא הויא הקטרה למישרי פלגא או לאקלושי והכא ליכא למיפשט מדמחייבי עלה בחוץ ש"מ מישרא שרי דאי נמי לאקלושי אתיא הויא הקטרה לחיובי בחוץ עלה: מתני' הזורק מקצת דמים - כגון מתנה אחת ואפילו מחטאות הפנימיות שכל מתנותיהן מעכבות:אבל בחסרון מודו ליה - ומסיק בחסרו מבפנים ותימה מאי קא משמע לן תנינא לעיל (זבחים דף קט:) וכולן שחסרו כל שהוא כו' וכל הפחות היינו חסרו מבפנים: אמר שמואל כשהפכן - וכי תימא מאי קמ"ל סד"א דאין דרך הקטרה בכך: מין במינו אינו חוצץ - והא דאמרינן לעיל (זבחים דף טו:) גבי רגל חבירו פסול אין דרך שירות בכך: קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים - פירש בקונטרס דהקטיר קומץ לבדו על מנת להתיר חצי השירים ובוררן לחלקן מהו לאוכלן מישרא שרי פלגא לגמרי או אקלושי מקלש לאיסורא דכולהו שירים וקומץ ולבונה תרוייהו אכולהו שירים דמו וכי מקטיר חד איקליש ליה איסורייהו ומיהו לא אישתרי מידי מינייהו לגמרי עכ"ל והא דתנן בהקומץ רבה (מנחות דף כז.) הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה היינו דבעי שיהו שניהם דלא לייתי מנחה בלא לבונה ובעי קמיצה ומכל מקום תימה דאפילו למאן דאמר מישרא שרי לה היאך מתברר חלקו של קומץ ונראה לפרש דלאו לאשתרויי באכילה קאמר אלא דאי משרא שרי פלגא אידך פלגא באיסור' קיימא ואי אכיל לה לקי כמו אוכל בשר חטאת ואשם קודם זריקה ואי איקלושי מקליש לכולה מנחה לא לקי כלל אי נמי לענין מעילה וכי האי גוונא בנדרים בפרק נערה (נדרים דף סח.) בעל מיגז גייז או אקלושי מיקליש כגון דנדרה מן תרין זיתין ושמע ארוס והפר לה ואכלתינון אי אמר מיגז גייז לקיא אי אמר מקלש קליש איסורא בעלמא הוא: ואי אליבא דר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר - הך סוגיא דלא כריש לקיש דאמר לעיל בפרק בית שמאי (זבחים דף מא:) טעמא דרבי מאיר משום דכל העושה על דעתו ראשונה הוא עושה וצ"ע אי שחט סימן אחד וקבל אחד דמו וזרקו כיון דחשיב חצי מתיר אי אמרינן מישרא שרי ומיהו הא פשיטא אי לא גמר אחר כך שחיטתו לא שרי: